תחנה רביעית: אווברי (Avebury) וגלסטנברי (Glastonbury) (בגלסטנברי אנחנו נשארים כמה ימים ועושים מסלול כוכב)
באנגליה יש כמה מקומות של מעגלי אבנים בני אלפי שנים. המפורסם שבהם הוא סטונאיינג'. על סטונאיינג' אמרו לנו שיש שם אלפי מטיילים ורוח חזקה ואי אפשר באמת להתחבר. אז השארנו את האתר בגדר המלצה ולא חובה והחלטנו לנסוע למקום שפחות מכירים – אווברי.
"בהתחלה לא הרגשתי כלום. אבל כלל שהולכים יותר ויותר והגודל של האבנים האלו, הוא בעצמו עושה משהו. אני לא יודעת אם רוחני, אבל לחלוטין קדושה. במיוחד, כשיודעים, שלא הייתה להם את הטכנולוגיה.
חלק מהאבנים ממש מעוררות יראה ורק לעמוד מולם ולספוג את תחושות הייראה- היה וואו."
האמת היא, שבמציאות זה כל כך הרבה י ו ת ר, ששום תמונה לא משקפת את ה"וואוו" שזה עושה.
"קדושת השמים וקדושת האדמה ואת כולם מסמלת האלה הגדולה ואיתה האל. זכר ונקבה הם השילוב השלם ומה שנמצא עמוק באדמה ומצביע אל השמים מהווה את החיבור בין כל מה שמקודש"
יש באווברי 5 מקומות שקשורים לתקופה הקדומה: אווברי עצמה, דרך רצופה באבנים ענקיות, שמובילה למעגל אבנים, אתר קבורה, מעגל אבנים וגבעה בשם סילסברי (שנחשבת לפלא, משום שהיא גבעה מעשי ידי אדם ולא ברור לחוקרים עד היום לאילו מטרות הגבעה נבנתה). לגבעה אי אפשר לגשת אלא רק לתצפת עליה מליד.
מאווברי נסענו למה שפעם היה מעגל אבנים. היום יש עצים שמסמנים את המקום בו עמדו פעם אבנים או עמודי עצים.
אני חובבת מעגלים וטקסים שבטיים ולא יכולתי לעמוד בפני המעגל. אז חלצתי נעליים (יותר נכון את הקרוקס) ולמרות מזג האוויר הגשום, הלכתי בגשם במעגל.
זאת הייתה חוויה עוצמתית בפני עצמה !
אני בתוך המעגל, בתוך הטקס שלי עם עצמי.
משם נסענו לגלסטנבורי.
תחנה חמישית: גלסטנבורי (Glastonbury)
גלסטנבורי מיוחסת לארתור, למקום עם הרבה סמלים קלטיים ובעיקר למה שפעם היה אבלון – מקום מקדש קדום של האלה.
בגלסטנבורי יש כמה מקומות שנחשבים למאוד אנרגטיים: "התור" גבעה שעליה עומד שריד של מה שחושבים שהיה פעם כנסיה והוא מיוחס למקום שמחבר בין גלסטנבורי לבין אבלון (או במילים רוחניות בין העולם שלנו לעולם הנסתר); המנזר של גלסטנבורי, שבו קבור המלך ארתור והמלכה גווינביר (בהנחה שהם באמת היו ולא מישהו המציא אותם אי שם בתחילת ימי הביניים); באר עם שער קלטי (שעד היום אני לא מצליחה לבטא את השם שלה) שלא יודעים מאיפה המים שנובעים ממנה מגיעים, אבל הם מים עם הרבה ברזל (ולכן הצבע שלהם, אחרי שהם עומדים כמה זמן, הופך לאדום) ועוד כמה מקומות…
בערב בואנו לגלסטנבורי היינו כל כך עייפים, שהתמקמנו בחדר שלנו (חוויה בפני עצמה: היינו בחדר בבית פרטי, שכל החדרים בו מושכרים, האמבטיה משותפת וכך גם הסלון והמטבח – כל אחד יכול בכל רגע נתון להכין לעצמו אוכל ממה שיש במקרר. אם הרצפה בחדרים לא הייתה חורקת- החוויה הייתה מאוד נחמדה ושיתופית) ויצאנו לתור קצת את העיר כדי להבין מה נמצא איפה.
ב- 17:00 בערב מצאנו עיירה כמעט שוממה עם רחוב אחד ראשי, שהוא בעיקר חנויות תיירים (קריסטלים או מרכזי טיפול).
בערב הלכנו לקונצרט מוזיקלי של מוזיקה אוריינטלית. הם ניגנו בעיקר על חליליות במבוק ואני עפתי.
הייתי ציפור ואח"כ איילה ואח"כ נמר. זאת הייתה מוזיקה שחיברה אותי למקורות השמאניים שבי (מקורות שבאים לביטוי רק בקליניקה ורק בחלק מהטיפולים) וביקשו לצאת החוצה ולפרוץ.
כל קטע נגינה העיף אותי למעלה ובכל פעם שמחאו כפיים הרגשתי כאילו מישהו בכוח מקרקע אותי. מה זה המנהג האידיוטי הזה למחוא כפיים? למה להנחית אנשים כל פעם? הרי הנגנים יכולים לראות שהקהל בטראנס, זה הרבה יותר חזק ממחיאות כפיים.
תארו לעצמכם אתכם באמצע טקס שמאני עוצרים הכל רק כדי למחוא כפיים. מגוחך נכון?
"ואני רק רציתי לעוף…". 
זיו עם הנגן היפני.
כמובן שרכשנו דיסקים שלהם שיהיה לנו בבית (אחלה מוזיקה ללכת לישון איתה).
סיכום היום: אווברי זה וואוו!! אין מילים יותר גבוהות לתאר את זה באמת. ולמרות שכל החוויה שם היא לא יותר מחצי יום, מומלץ לא להוסיף עוד דברים אנרגטיים.
וגם גלסטנברי, היא לא מה שהיא נראית ברושם ראשוני (לא התרשמתי במיוחד). מגיעה לה את הכבוד שלה ואת יום הסיורים במקום עצמו.
השאירו פרטים
ואחזור אליכם בהקדם
