יום אחרון בגלסטנבורי:
"עליתי הבוקר לתור. אמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות האחרונה שלי. אמרתי שאם יירד גשם- זה סימן. אז בהתחלה קצת טיפטף אבל החלטתי שאני עולה. אם יירד גשם- תמיד אפשר לחזור. לא ירד גשם ועליתי עד למעלה.
אין לי ספק שהמקום חזק. גם ההיסטוריה שלו וגם הנוף שלו, שניהם עושים את המקום חזק. לא התחברתי לאנרגיות של האלה או לאהבה אין סופית.
כן, כשהתחברתי את ראיתי את כל המלחמות וכיצד צריך לשלוח לכולם חמלה וריפוי. ניסיתי לשלוח אנרגיה עד לארץ (ישראל) אבל נעצרתי. היא לא נתנה לי. המסר היה ברור: אם אני רוצה לעשות מעגל ריפוי לארץ, אני צריכה לעשות את זה בארץ"
תחנה שמינית: ווינדז'ור Windsor
למה ווינדז'ור ? כי היא בדרך ללונדון ורצינו לראות ארמון לפני שחוזרים לארץ.
טירת ווינדז'ור (Windsor Castle). לקרוא על המקום אפשר כאן: אתר למטייל.
עבורי, הביקור היה כמו קפיצה לילדות ולספר אגדות. "הרגשתי כאילו אני בטירה של פליימוביל. הכל נראה כמו הטירות של פליימוביל", או כמו הטירות שמצויירות בספרים.
זה מקום שמתאים גם לטיול עם הילדים.
מאוד נהנתי ובסיומו של יותר משבוע מאוד אינטנסיבי, היה נחמד גם לא להתעסק בהתפתחות אישית ולשחרר את הראש והמחשבות ולהינות מסיור היסטורי פשוט.
האגף הפרטי (בתמונה למטה). כאן המלכה אליזבת גרה בעיקר בסופי שבוע 
כל הצריחים האלו ומבנה האבן, לא מרגיש לכם כמו טירת צעצוע של פליימוביל או לגו?
מסתבר שהחיילים האלו הם למעשה חיילים מילואים בצבא אנגליה (חיילים קרביים) וזה האבט"ש שלהם (ככה זה כשנשואים לאיש צבא, עולם הדימויים ישר הולך לשם).
תחנה תשיעית ואחרונה: לונדון
לפי הנומרולוגיה, 9 זה סיום. כל מצבור החוויות שעברנו בחיים מסתכמות במספר הזה ועבורנו זה הרגיש בדיוק כך.
ידענו שיש לנו קצת יותר מ- 24 שעות לחוות את לונדון.
בארץ, נכנסו לכל האתר שמדברים על "לונדון בכפית" או טיולי בזק בלונדון ועשינו רשימה של אתרים שיהיה נחמד שנהיה בהם.
מכיוון שהיינו צריכים להחזיר את הרכב, נסענו קודם לשדה התעופה להחזיר את הרכב ומשם ברכבת (הטיוב) ללונדון.
כשירדנו בתחנה שלנו ויצאנו החוצה זה היה הדבר הראשון שעייניינו חזו:
מסתבר שהוא ממש ביציאה מהטיוב. מודה, קצת התאכזבתי. שעון.
כבר ראיתי שעונים יותר מרשימים ממנו…
משם הלכנו למלון להתארגן ולהשאיר את המזוודות. אחרי שנחנו קצת (וראינו את המשחק של אנגליה נגד וויילס) יצאנו מהמלון ל "עין של לונדון" London Eye. רואים את כל לונדון. נחמד. לטעמנו זה היה מיותר ויקר. יחד עם זאת, אם באים עם ילדים – זאת אכן יכולה להיות חוויה כייפית.
משם, בחיפושינו אחר מסעדה מסויימת שהומלצה באתר "לשאול לונדוני" (דרך אגב, אתר מומלץ בחום וחבל לי שגיליתי אותו רק בלונדון ולא בארץ), הגענו לרובע הסוהו, הסתובבנו בו ומצאנו את עצמנו בכיכר פיקדילי. וגם כאן (ותסלחו לי שאני הורסת מסיבות) לא הבנתי מה ההתרגשות, ההתלהבות וה"חייבים לבקר". מה שכן, סוף סוף מצאנו מתנות לילדים (ואפילו התמקחנו עליהם) ונעלי ספורט במחירים שאין בארץ.
יום אחרון – לונדון:
זר לא יבין, אבל החלטתי, שאם אני בלונדון, אני חייבת ללכת לתחנת רכבת. יש לי וויז'ן שלי מגלגול קודם. מלחמת העולם הראשונה, אני נפרדת מאהוב ליבי בתחנת הרכבת בלונדון. הוא מעולם לא חזר ואני מעולם לא התחתנתי כי נשארתי נאמנה לו.
אני לא יודעת אם הגלגול הזה קרה או לא קרה וזה גם לא משנה. זה איזשהו סיפור שנמצא אצלי וככזה הוא משפיע עלי. ולכן החלטתי שאני חייבת ללכת לתחנת רכבת. ולא, לא היה אכפת לי איזו. החוויה היא החשובה. הירידה לפרטים (שגם ככה אין לי) הרבה פחות.
תחנת הרכבת ויקטוריה.
"זוהי תחנה ענקית!! יש פה מעל 15 רציפים. הלכתי עם הזיכרון. הרציף נמצא משמאלי והרכבת נוסעת קדימה (מרגיש כמו צפונה)."
"לא יכולתי להיכנס לרציפים, אבל התיישבתי ליד וכשהרכבת סגרה את הדלתות שלה, דמיינתי שאני שם, במלחמת העולם הראשונה. וכשהיא נסעה, דמיינתי שהוא נוסע גם ואמרתי לה: "הוא לא יחזור. את יכולה לאהוב אותו, את יכולה לכתוב לו אבל הוא לא יחזור". זה היה כואב וזה היה משחרר. אמרתי את זה כמה פעמים.
אני חושבת שאני צריכה לתת לזה לחלחל. דמיינתי איך היא קוברת אותו ואת ההבטחה שלה לחכות לו. אני חושבת שהכי נורא זה שאין קבר ושאין וודאות למוות. החיים נעצרים. זה מה שקרה לה. היא עצרה את החיים.
בקבורה שלו, ראיתי אותה משתחררת מההבטחה שלה לחכות לו, מה שאפשר לה להתחתן ולהביא לעולם 2 ילדים.
היא המשיכה לאהוב אותו לעד, אבל היא לא חיכתה לו. ואני חושבת שזה העיקר. את זה הייתי צריכה לשנות ולרפא. את המקום שמחכה. למה להגיע עד אנגליה בשביל זה?
לא יודעת. אבל אם אני כבר כאן, אז זאת הזדמנות טובה."
משם הלכנו לארמון בקינגאהם Buckingham Palace. לא תכננו את זה, אבל הגענו בדיוק לחילופי המשמרות. מכיוון שראינו יומיים קודם את חילופי המשמרות בארמון ווינדז'ור, לא התרגשנו. יותר שיעשע אותנו מאות האנשים שעומדים (שלא לומר נתלים) על הגדר ומנסים לראות את הטקס.
כמובן, שכישראלים טובים, למרות (ואולי בזכות), שהגענו מאוחר, מצאנו נקודת תצפית מעולה וראינו את מרבית הטקס.
דרך אגב, אחרי שרואים את הארמון בווינדז'ור ואפילו את בניין הפרלמנט, הארמון הזה, הרבה פחות מרשים ואם לא היו צובאים עליו מאות אנשים ואם לא היו בתוכו חיילים בתלבושת מצחיקה, לא בטוח שהייתי מזהה את המקום הזה כארמון.
ומשם חזרנו למלון ולשדה התעופה…
סיכום הטיול:
אז יצאתי (יצאנו) לטיול רוחני. מזה בכלל "טיול רוחני" ? מה צריך להיות בטיול רוחני? למה ציפיתי ? אני לא יודעת במדיוק למה צפיתי. האם היה לי טיול רוחני?
בהחלט!
האם זה היה הרוחני שציפיתי לו ? ממש לא.
יותר משהיו לי תקשורים או התחברות כלשהי לאנרגיה עלו בי המון שאלות. שאלות על הרוח. שאלות על התחברות, שאלות על איזון בין זכרי ולנקבי ומתוך השאלות גם הגיעו תשובות. אני לא יכולה להגיד שישבתי על ה"תור" והאנרגיה הנשית הציפה אותי. גם לא האנרגיה הגברית של הכנסיה אבל כן ישבתי ותהיתי למה היא לא. למה מורה רוחנית אחת מתחברת לאנרגיה הנשית ומורה רוחנית אחרת מתחברת לאנרגיה הגברית ואני לא מתחברת לאף אנרגיה. ולמה אני בכלל משווה את עצמי לאחת מהן?
וכן התחברתי עד עמקי נשמתי לקדושת המעגל, למדריכים ולחיבור שיש לי עם האבות והאימהות הקדמוניות.
בטיול הזה עלו בי יותר שאלות מאשר תשובות
וזאת בעיני הרוחניות האמיתית. להזיז את האדם מהקופסה שהוא נמצא בו. לפתוח בו תבניות חדשות, נקודות מבט חדשות ולאפשר לו חיבור לדברים עמוקים שנמצאים בתוכו.
סיכום פרקטי: כל רוח צריכה קצת קרקע בשביל האיזון ואני חושבת שזה בדיוק מה שהיה לנו בטיול. התחלנו אותו עם הכרות קצרה עם אנגליה. עם הכבישים, עם אורח החיים וסיימנו עם המהות של התיירות. והרוחניות הייתה באמצע. ממוקדת, חדה, משפיעה, לפעמים מטלטלת. הרבה מתישה. אבל עצם זה, שהיא הייתה תחומה ולא התפרסה על פני כל הטיול, אפשר לה לחלחל, לא להוציא מאיזון ולתת את מה שהיא הייתה אמורה לתת.
סיימנו עם טעם של "בדיוק". הטיול היה מותאם למידותנו. לא יצאנו עם טעם של החמצה וגם לא עם טעם של "רוצים עוד" (כן, עם ידיעה ברורה שיש עוד המון מה לחוות באנגליה ושחייבים עוד לחזור ללונדון ולו בשביל המוזיאון הבריטי והשופינג (: ).
סיימנו מלאים.
וזאת ההזדמנות שלי, להודות לזיו, שותפי לדרך ושותפי לחיים, ששימש בתפקיד הנהג האישי שלי וידע לתת לי את המרחב והשקט כשהייתי צריכה אותם לעצמי. ולאמא שלי, שבכל אותם עשרה ימים, הייתה אצלנו בבית ושמרה על הילדים ובכך אפשרה לי להיות שקטה בתוכי.
אנגליה, יוני 2016.
השאירו פרטים
ואחזור אליכם בהקדם
