ארקהוטל, ברלין, גרמניה – אני מרגישה נגזלת
"ארקהוטל" הוא מלון, במרכז ברלין, שנמצא בבעלות איש עסקים סעודי, שנבנה על חורבות בית האופנה של הסבא רבא של סבא שלי -פיליפ פרויידנברג
בודפלד – פוסט שני, כי העירייה הזאת עדיין בוערת בתוכי
המארחים הגרמנים שלנו היו מקסימים אבל חיכיתי שהם יילכו.
שיהיה לי את הזמן שלי עם עצמי.
עם השושלת שלי. אם אלו שיצרו אותי (גם אם רק חלקית).
בודפלד – שם למעשה הכל התחיל
העולם השתנה ב- 150 שנה האחרונות.
מה שהיה פעם עירייה נידחת וענייה, נחשב היום לעיירת סקי (עדיין נידחת).
נופי תרבותו של פיליפ היממו אותי. זהו כפר שטובל בירוק, מוקף ביערות.
הזוי, אבל המקום לחלוטין הזכיר לי את כפר החורש, שם אני גרתי וגדלתי ומשם, אני אישית נאבקתי לצאת.
כפר קטן / קיבוץ קטן.
האם אפשר להיות בגרמניה בלי לראות שואה בכל מקום?
השורשים הקולקטיביים של היותי יהודיה – ישראלית
והשורשים של יעל גרינברג, בת לנורית פרוידנברג ונכדה ליואל פרוידנברג.
ותוך כדי כתיבת השורות האלו אני מבינה שאין יותר פרוידנברג.
השושלת, שבעקבותיה אני נוסעת, נגמרת אצל סבא שלי.
ריקנות ממלאה אותי וגם חרדה. זוהי הסופיות בהתגלמותה.
ישראל – גרמניה
אני מבינה שפיליפ היה גרמני גאה וכך גם הבן שלו, הרמן, וכך גם הסבא רבה שלי – גדעון.
ואני מבינה, שאם המפלגה הנאצית לא הייתה עולה לשלטון – אני לא הייתי נוצרת.
ואני מבינה, ואני יודעת שזוהי תובנה קשה, שגם לרוע יש שליחות חיובית, ושבמידה מסויימת אני חייבת את חיי לנאצים.
נוסעת בעקבות העתיד
לסבא רבה של סבא שלי היה את בית האופנה הגדול בברלין. הוא הכתיב אופנות
והיה "יועץ סתרים" של הקיסר הגרמני.
היה לו עסק שהשפיע על כל אירופה כנראה עם נגיעות להשפעה בינלאומית.
ואני, ששנים אני חולמת על השפעה בינלאומית, רוצה לדעת איך הוא עשה את זה
אלו וגם אלו חיים בתוכי
בעצם, החלטתי לטוס לגרמניה לא בגלל הכאב ולא בגלל הסוף של המשפחה שלי שם
אלא בגלל העושר (כן, כן, ב- ע') הגדול שהיה שם
ובגלל הדרך המדהימה שהסבא רבא שלי, מלפני 5 דורות עשה, מעוני גדול
לעושר רב (הוא היה מליונר!!).
זמן לעשות שלום עם עצמי
אני נוסעת בעקבות סבא שלי, אבא של אמא שלי – משפחת פרויידנברג.
אני נוסעת לפגוש, ולראות בתים ובתי קברות
אני נוסעת לעשות קונסטלציה משפחתית
אני נוסעת לעשות לעצמי הילינג
ובעיקר אני נוסעת כדי לחבר את עצמי לעצמי.
מה הקשר בין תחנת רכבת וגלגול נשמות ? וגם…הגענו לסוף הטיול
יש לי וויז'ן שלי מגלגול קודם. מלחמת העולם הראשונה, אני נפרדת מאהוב ליבי בתחנת הרכבת בלונדון. הוא מעולם לא חזר ואני מעולם לא התחתנתי כי נשארתי נאמנה לו.
אני לא יודעת אם הגלגול הזה קרה או לא קרה וזה גם לא משנה. זה איזשהו סיפור שנמצא אצלי וככזה הוא משפיע עלי. ולכן החלטתי שאני חייבת ללכת לתחנת רכבת. ולא, לא היה אכפת לי איזו. החוויה היא החשובה. הירידה לפרטים (שגם ככה אין לי) הרבה פחות.
תחנה שביעית – כשאין ציפיות יש חוויות
סטונהנג' – לא מה שחשבתם. אם אתם מחליטים כן להגיע- תגיעו בלי ציפיות. ככה יש סיכוי יותר גדול שתחוו משהו. ולגבי מעגלי התבואה, חדוות החיפוש היא בעצמה כייף ומעניין. אם אתם מגיעים לאנגליה בזמן שיש מעגלי תבואה, תבדקו עם עצמכם אם יש לכם זמן פנוי כדי "לצוד" אותם. אם לא, מספיק להסתכל באתר
