יצאנו לבודפלד.
בודפלד היא העירייה שבה הסבא רבה של סבא שלי נולד. בעצם שם הכל התחיל
מה אני רוצה מבודפלד?
לא יודעת.
האם יש שם משהו ספציפי שצריך לקרות?
לא.
אני רוצה לבוא נקייה, בלי ציפיות, בלי תקוות.
בעצם, באמת אין לי ציפייה, כי אין איזשהו קסם, שאני יודעת עליו שאמור לקרות.
באתי להתחבר.
להתחבר לשורשים שלי. זה הכל.
אבל כן יש לי תובנה, ככל שהדרך מתמשכת וזיו נוהג ואני כותבת.
אני מבינה שעם כל הכבוד לפיליפ ולעובדה שהוא הסיבה שבגינה הגעתי,
טיול שורשים הוא עמוק יותר ולפיליפ היו סבא וסבתא שגם הם גרו בבודפלד.
אני נוסעת גם אליהם.
העולם השתנה ב- 150 שנה האחרונות.
מה שהיה פעם עירייה נידחת וענייה, נחשב היום לעיירת סקי (עדיין נידחת).
נופי תרבותו של פיליפ היממו אותי. זהו כפר שטובל בירוק, מוקף ביערות.
הזוי, אבל המקום לחלוטין הזכיר לי את כפר החורש, שם אני גרתי וגדלתי ומשם, אני אישית נאבקתי לצאת.
כפר קטן / קיבוץ קטן.
וההצלחה מתחילה ברגע שיוצאים מהמעגל המוכר והידוע. גם עבור פיליפ זה היה תהליך.
תהליך שהתחיל בערך בגיל 15, אז הוא עזב את בודפלד.
עבורי זה התחיל בגיל 13.5, אז אני עזבתי את הקיבוץ.
מסתכלת ביומן שכתבתי כשהייתי בגרמניה. יומן, שידעתי שחלקים ממנו יעלו לאוויר ומגלה, שתוך כדי קריאה ביומן וכתיבה כאן אני כותבת למעשה עוד יומן.
מעין יומן על יומן (:
אני חושבת שבודפלד היה המקום בו יצרתי שקט עם השורשים שלי.
בו נחתי. בו לא ראיתי שואה.
בו ראיתי דמיון לחיי שלי וראיתי בני אדם וחוויתי עד כמה אנחנו חיים לא נכון.
בבודפלד נפגשנו עם שלושה אנשים:
פיליפ, ההיסטוריון המקומי (מסתבר שיש דבר כזה).
ד"ר גונטר שולטא, מנהל הארכיב של המועצה האזורית (שאיתו יצרתי קשר לפני שטסנו לברלין)
ותושב המקום, יורגן גירזה, שלפני כמעט 20 שנה, התכתב עם הורי לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלהם.
זה היה מפגש מרגש!!
הם הגיעו עם מסמכים ועם רצון עז וכנה לשתף אותי בהיסטוריה ובמה היה ואיך היה ולמה היה. וזה לכשלעצמו היה וואוו. כי בת'כלס, באמת באמת יכולתי להיות "עוד אחת" או "סתם" תיירת.
אבל לא, הם פתחו עבורי במיוחד את הכנסיה.
כנסיה, שבגלגול הקודם שלה, פיליפ היה אחד התורמים הנדיבים ביותר שלה והיה חלון ויטראז' שהוקדש לו וליהודים, דבר שלא היה מקובל בימים האלו.
הם הראו לי איפה היה הבית, הביאו תמונות של לפני ושל אחרי, הם לקחו אותי לבית הקברות, שם היו קבורים ההורים והסבים של פיליפ.
(חשוב לי לציין, שבמלחמת העולם השנייה, בודפלד ישבה באזור אסטרטגי עבור הנאצים, ולכן, בכיבוש של בנות הברית, היא נחרבה לגמרי על ידי בעלות הברית ולכן, הכנסייה נבנתה מחדש כמו גם הבית שבו נולד פיליפ פרוידנברג. מה שהדהים אותי, שאחרי החורבן, תושבי בודפלד, החליטו לשחזר את העירייה בדיוק כמו שהייתה לפני המלחמה).
והם בעצמם מאוד התרגשו שבאנו.
ובסוף היום, כשהגענו לבית המלון ונחנו, שאלתי את פיליפ (בתקשור) מה הייתי אמורה ללמוד מהיום הזה.
והוא ענה לי:
1. אי אפשר באמת למחוק את ההיסטוריה. למרות מה שהנאצים עשו וניסו לעשות.
בכל כך הרבה מקומות אחרים, ההיסטוריה עדיין כתובה, שאי אפשר באמת למחוק אותה.
2. האנשים בבודפלד היו טובים. הייתה שם אחווה בין יהודים לנוצרים. הייתה ערבות הדדית ודאגה לזולת וזה היה כור מחצבתו.
כמו הבית שלו, גם הסביבה מאוד השפיע עליו. הייתה בסיס ויסוד לגדילה שלו.
ואולי, אולי עוד כמה דורות, לא יהיה את השם "פרוידנברג" כשם משפחה, אבל רבים יישאו אותו כמורשת של אופנה, של יזמות, של משפחה, ואת מה שההיסטוריה ניסתה להשכיח היסטוריה אחרת רושמת ומזכירה.
ואני אחת בתוכה.
ומעצם הכתיבה, אני מתחברת לאותה היסטוריה, שהיא לא רק שם משפחה. היא המאגר הגנטי שממנו נוצרתי.
עבורי, ההיסטוריה כתובה בדם שלי.
לקריאת כל הפוסטים שלי על הטיול לגרמניה:
בודפלד – כי העירייה הזאת עדיין בוערת בתוכי
השאירו פרטים
ואחזור אליכם בהקדם
