ההרפתקה המשוגעת, סגירת המעגל ומחשבות על קארמה (פוסט רביעי ואחרון על המסע)

• חזרה לקוסקו. הזוג שלקח אותנו היה מקסים. חזרנו בדרך אחרת ממנה הגענו, לא דרך העמק הקדוש ובדרך עצרו לנו כמה פעמים להראות לנו איפה אנחנו נמצאים ולהסביר לנו מה אנחנו רואים, כולל כתב מערות עתיק.
  הגענו לקוסקו בדיוק ביום חגיגות פסטיבל הקורפוס קריסטי. ביום הזה אוכלים מאכל מסורתי צ'ירי אוצ'ו: אלפקה, עוף, שרק, נקנקיית דם, אצות ים, טורטיית תירס, פרוסות גבינה מקומית ופלפל אדום חריף. כל העיר מלאה דוכנים של המאכל הזה וגם פקוקה.
  אחרי שהתמקמנו במלון, הלכנו לחפש איפה אפשר למצוא את המאכל המסורתי. מכל הדוכנים, לקחתי אחד שנתן רק רבע מהמנה. הייתי מבואסת, אבל עם בטן מלאה.
  בערב, חשבתי שאני אהיה גיבורה גדולה ואצליח בכל זאת לאכול את המנה, אבל אפילו הריח של הפיצה במסעדה ליד העלה לי בחילה. הסתובבנו קצת, לשאוף אוויר ולתת לבחילה לרדת ונכנסנו למקום מקסים שנקרא HOT ICE, לאמפנדס וגלידה. אחלה מקום, הם מכינים בעצמם את הגלידה – מאוד מאוד טעים.
• את מה שלא עשינו בתחילת המסע בקוסקו, עשינו הפעם – יום ברגוע. התכנית הייתה ללכת לכנסייה שנמצאת על מקדש השמש, שזו צ'אקרת הלב של קוסקו, לשוק ה HANDCRAFT המקומי ואחר כך רובע סן בלאס.
  לפני הכנסייה נכנסנו למוזיאון על קוסקו. זה מוזיאון קטן אבל היה לי מאוד משמעותי. הוספתי לידע שכבר היה לי, ואח"כ בכנסייה, הידע הזה שימש אותי.
  בכניסה לכנסייה עומדים מדריכי תיירים ומציעים הדרכה. מצאנו מישהי שדוברת אנגלית ונכנסנו איתה.
  אז מקדש השמש לא קיים – יש עליו כנסיה דומיניקנית. וכל השפע שהיה במקדשים נלקח כמובן על ידי הספרדים. יש שם כמה מקדשים אחרים: מקדש הקשת, מקדש הכוכבים/ירח ומקדש מים.
  כשהסתובבנו שם, כאב לנו. כאב לנו שהכיבוש עדיין שם. הכנסייה עדיין פעילה, הנזירים הדומיניקים עדיין שם. גילינו גם שבמאה הקודמת הייתה במקום רעידת אדמה והכנסייה התמוטטה. בכלל, כל הבנייה הספרדית, מאז הכיבוש, ברעידות אדמה, מתמוטטת וכל הבנייה שהיא אינקה או פרה-אינקה, נשארת על עומדה.
  לזה קוראים קארמה.
  הלכנו לשוק. באופן מפתיע, גילינו שהוא שוק כמו כל השווקים שראינו עד עכשיו וכמו כל שאר השווקים, מוכרים בו אותם דברים. סיבוב מהיר וויתרנו. אולי אם הייתי מגיעה לשם בתחילת המסע הייתי מתרגשת. עכשיו זה קצת MORE OF THE SAME, בחזרה למנוחה למלון ומשם לרובע סן בלאס.
  נחמד. אני יודעת שבביקורות עפים על המקום, אבל חוץ מנחמד אין לי מה לומר. בשלב מסויים התחיל לרדת גשם ואנחנו היינו בדיוק מול מסעדה עם מרפסת. עלינו למסעדה, בה הגישו אוכל מקומי, התיישבנו על המרפסת (או בשפת התיירים: BALCONY) והזמנו מרק לכל אחד מאיתנו.
  מסעדות עם אוכל מקומי הן גם יותר טעימות וגם יותר זולות.
  הגשם נפסק ואנחנו חזרנו למלון.
• יום אחרון בקוסקו. אחרי שהבנתי שיש ZONE X, ניחשתי שיש עוד כמה מקומות כאלו בקוסקו. החלטתי שאת היום האחרון אני מקדישה למקומות האלו. חיפוש בג'ימני ובגוגל מפות שלח אותי לשני מקומות: מקדש הקופים ומקדש הירח.
  את היום התחלנו בהגעה למוזיאון האינקה, רק כדי לגלות, שבגלל שיש בחירות עוד יומיים, המוזיאון סגור. הזמנו אובר ונסענו למקדש הקופים.
  המטרה הייתה להיות קודם במקדש הקופים ואז לקראת 12:00 ללכת למקדש הירח, כדי לעשות שם טקס אינטגרציה למסע שלנו. למה 12:00? כי קראתי שבמקדש הירח, בחצות הלילה, אורו של הירח מגיע לפלטה שנמצאת שם. אז לילה פחות עובד לנו, חצות היום נשמע לי גם אחלה.
  מקדש הקופים: הוא נקרא כך בגלל שהתגלו בו ציורים או חריטות של קופים. אני לא ראיתי, אבל מה שכן ראיתי אלו אבני ענק וסיתותים מדהימים באבן. כולל משטח עגול, שאני בטוחה שהוא היה משטח שיגור 😊.
  הבאתי איתי עלי קוקה לעשות טקס וחשבתי שזיו הביא איתו את המשרוקית שקיבלתי מתנה מנטי, אבל הוא לא. היה לי משבר קטן, וראיתי איך זה חלק מהלמידה שלי – אני אחראית על הטקסים. אז אני צריכה לוודא שהכל נמצא. לא להניח שום דבר, גם אם מדובר באדם הכי אחראי בעולם – זיו.
  ובכל מקרה, לפני שהיו משרוקיות, חלילים ותופים האדם הפיק קולות מגרונו וזה מה שעשיתי. התחברתי לשירה המתוקשרת שבתוכי ונתתי לה לנבוע. המקום מדהים וחזק בעוצמה שלו.
  משם, לקראת 12:00 הלכנו למקדש הירח, רק כדי לגלות שהוא סגור עם גדר תיל ושומר, אז כמו נרות חנוכה: "לראותם בלבד". "הלכה האינטגרציה" חשבתי לעצמי, כשאני סוקרת בהתפעלות וגם באכזבה את המקום.
  ראיתי שאנשים עולים על ההר מעל המקדש והחלטתי ללכת אחריהם. "מקסימום אראה את הכל מגבוה" חשבתי לעצמי. זיו לא הרגיש כל כך טוב ונשאר למטה.
  כשהגעתי למעלה "תפסה" אותי מדריכת תיירים מקומית ובאנגלית עילגת התחילה להסביר לי מה יש למעלה.
  מזל, מזל!! שאני סקרנית כי כל האקשן של המקדש הזה בכלל קורה למעלה על ההר. חציבות בסלע של הנחש, הקונדור והפומה, חציבות בסלע של הסמל שלהם של כוכב הדרום ועוד, ועוד… עולם שלם שלא ידעתי שקיים וגם עם האנגלית העילגת של המדריכה – הבנתי הכל.
  מרתק.
  כשבאתי לרדת מהצד השני של ההר ראיתי פתח ונמלאתי סקרנות לגביו. הלכתי לחקור מה יש שם וגיליתי כניסה למנהרה, כנראה כניסה אחורית למקדש. היא אומנם חסומה בלבנים ובקקטוסים דוקרים, אבל היא מוצלת וקרירה.
  קראתי לזיו ושם עשינו את הטקס האישי שלנו עם עלי הקוקה והתפילות שלנו. כשיצאנו מהטקס, זיו ראה יונק דבש. אני ראיתי פרפר.
  מסתבר שהכניסה האחורית המסורתית נמצאת ליד הכניסה שראיתי, שם יש מדרגות עם כניסה למערה. כשנכנסתי ראיתי המון עלי קוקה והמון ראשי ורדים. גם הכניסה הזאת סגורה, כלומר אי אפשר לגשת ממנה לצד השני, אבל רואים שחלק מהקירות מסותתים.
  ירדנו מההר למלון ולאט לאט נפרדנו מקוסקו.
• טיסה ללימה, הגעה בצהריים המאוחרים. יום בחירות, יש איסור אלכוהול ורוב המסעדות סגורות. בכל זאת מצאנו לנו מסעדה נחמדה ותכננו את יומנו האחרון בלימה.
• הצ'ק אאוט שלנו אמור היה להיות ב 11:00 בבוקר וההסעה לשדה ב 15:30. שאלנו אם אפשר להאריך את הצ'ק אאוט ואמרו לנו שתמורת 50 דולר אפשר להישאר עד 15:00. שילמנו בכיף ויצאנו ליום מלא חוויות.
  תחנה ראשונה: מוזיאון לארקו. גם ג'ימיני וגם נטי המליצו על המקום, אז היה נראה לי שחובה ללכת. אובר למוזיאון ונכנסנו לעולם קסום. המוזיאון מחזיק מעל 5000 פריטים, ובעיקר כדי חרס של תרבויות פרה-קולומביאניות שהיו בפרו. זה באמת מוזיאון חובה מרתק ומלמד. ואני שמחה שהלכנו בסוף, זה כמו עשה סגירה לכל מה שחווינו ולמדנו.
  תחנה שנייה: הוואקה פוקליאנה (Huaca Pucllana) : פירמידת מדרגות ענקית העשויה ממיליוני לבני חימר (אדובה) שיוצרו בעבודת יד. נבנה במקור על ידי תרבות לימה (Lima Culture) בין השנים 200 ל-700 לספירה. בהמשך שימש גם את תרבות ווארי (Wari)..
  החוכמה של האנשים שהייתה אז. זה לא רק הבנייה, שנשארה אלפי שנים אחר כך, זו גם הטכניקה, שהיא נגד רעידות אדמה, שכבר אז ידעו לבנות נגד רעידות אדמה. בעיני זה מדהים.
  ההרשמה כוללת סיור מודרך באנגלית לקבוצת אנשים. מגניב, ככה קיבלנו מידע שלא היינו מקבלים בלי הדרכה. סיור של כ 45 דקות שהעמיק בידע שלנו.
  משם, מלאים בחול חזרנו למלון, מקלחת טובה, ארוחת צהריים במלון ולשדה התעופה. 12 שעות טיסה לספרד.
• מדריד. מראש אמרתי לזיו, שאם כבר יש לנו קונקשין במדריד, בוא נישאר יותר זמן, כי לא בטוח שנגיע לספרד או למדריד אי פעם. וכך עשינו. עצירה של 14 שעות במדריד.
  זה לא שמדריד לא יפה. היא יפה, אבל אחרי שבמשך שבועיים רואים את הנזק שהכיבוש הספרדי עשה, את ההשפעות שלו על תרבויות אחרות, את הגניבה, והניצול ואז מגיעים לבירת המדינה שהייתה אחראית על כל זה (וגם על האינקוויזיציה), זה היה לנו מאתגר.
  ובכל זאת, הסתובבנו, הלכנו לכיכר המרכזית, אכלנו טפאס ממש טעימים וכשהעייפות איימה לגמור אותנו, חזרנו למלון שפוכים ומרוצים. בכלל, כמעט כל רחוב נראה כמו כיכר דיזינגוף עם כל המסעדות והסועדים שהיו במקום.

חזרה הביתה
איך חוזרים מטיול משמעותי ושומרים אותו ככזה? איך לא נסחפים ישר בזרם החיים שרוצה שנמשיך כאילו לא טיילנו. זו שאלה טובה.
חלק מזה, זה הסיכום הזה, חלק מזה, זו האטה מכוונות וברורה ובחירה לא לעשות דברים כמו שעשיתי לפני הטיסה, מתוך ידיעה שמתישהו זה יתמוסס, אבל עד שזה יתמוסס, משהו חדש ייכנס.