סרטן.
היקום "זימן" לי לצפות בו, ולצפות בו מקרוב.
בשלוש שנים "איבדתי" 3 אנשים למחלה הזאת וצפיתי בהתנהלותם של שניים נוספים שקיבלו סרטן והחלימו ממנו.
סרטן הוא חניכה. בין אם משתמשים בו באופן פעיל ובין אם האדם החולה פאסיבי.
סרטן הוא גם שער. דלת לפתוח לחיים שמעבר. כי הרי בסוף כולנו נגיע לחיים שמעבר. הסרטן הוא פשוט דרך אחת. וכשעוברים בדרך הזאת – עוברים חניכה.
והחניכה הזאת היא חניכה לחולה הסרטן ולמשפחה שלו, ולאנשים הקרובים לו.
מכולם למדתי המון. עם כולם חוויתי חניכה.
אבא שלי לימד אותי על נתינה. הטיפול באבא שלי אילץ אותי לקחת את מקומי כאחות הבכורה. להחזיר את הסדר, ברמה מסוימת לי ולאחיותי.
הטיפול באבא שלי, לימד אותי על המטפלת שאני, על הכאבים שאני עדיין סוחבת. ועל חשיבות ההשלמה עם ההורים שלנו. השלמה כלומר להשלים שאלו הם הורינו והם לא ישתנו. והקבלה של זה.
החברים של אבא שלי לימדו אותי על חשיבותם. חברים הם קרן אור ותמיכה. כאלו היו החברים של אבא שלי, עבורו וגם עבורי.
החניכה של אבא שלי, לעומת זאת (וגם זה, מנקודת מבטי הצרה), הייתה להיות בקבלה. ואולי, ובעיקר לגלות את היופי שיש בחיים. בסוף ימיו אבי ביקש שעל המצבה שלו יהיה כתוב: There is joy, There is always joy. זה לא היה המוטו של חייו. זה היה הגילוי שלו רגע לפני מותו.
"המוות חשוב לחיים" – כתבה הפסיכיאטרית קובלר-רוס וכמה זה היה נכון עם אבא שלי. זה לא פשוט לדבר על המוות עם אדם שלא ברור אם הוא כן/לא ימות – אבל זה היה חשוב. זוהי זכות לדבר עם אדם על מותו, שכן זה מאפשר לדבר ברמה אחרת על החיים.
ענת לימדה אותי שיעור בשחרור. אצלה יישמתי את מה שלמדתי מהחברים של אבא שלי. כשענת נפטרה השתחרר המסמר האחרון שהחזיק אותי במסלול בו הייתי. זה היה סימן שאני יכולה לעזוב. עזבתי בשנה למותה.
ענת לימדה אותי שיעור במערכת יחסים בין מורה לתלמיד. במובן מסויים, מעבר לחברה טובה היא הייתה התלמידה ואני הייתי המורה. קצת כמו חניכה בתקופת יון, שבהם התלמיד והמורה הלכו ביחד בדרך. ענת הייתה חברה-מלווה-תומכת-תלמידה. אני נוטה להאמין שבלעדיה לא הייתי המורה שאני.
טל לימדה אותי על נחישות והיכולת להגיד "לא" לרפואה הקונבנציונלית ולחיות את החיים במלואם דווקא כשהמחלה נמצאת.
עם טל גם למדתי שאת יכולה להרגיש מאוד מאוד בריאה ויחד עם זאת, להיות מאוד מאוד חולה. אנחנו לא תמיד יודעים ורגישים מספיק למתחולל בגופנו.
היא גם לימדה אותי כמה קשה להשתנות, גם כשאת יודעת שהשינוי הוא זה שיביא לרפואה שלך.
היא גם לימדה אותי, כמובן שבעקיפין, שהשיעורים הם לא באמת גלויים. שלא בהכרח מה שאת חושבת שזה השיעור הוא השיעור ושזה שהבנת השיעור ואת מיישמת – לא אומר שתירפאי. היקום והדרך נסתרים.
אני מניחה שעכשיו היא יודעת למה זה קרה.
שלושתם לימדו אותי שהמוות עצמו הוא שער וחניכה לאלו שנשארו.
אבי ונעמי (שמות בדויים), לימדו אותי על אלו שמפחדים מהמוות. על אלו, שמעמיסים על עצמם ולא משתפים, כדי לא להעמיס ובכך מעמיסים על עצמם ופוגעים בילדים.
אבי ונעמי אילצו אותי לחיות בניגוד לערכים שלי, שכן המחלה שלו הייתה סוד ומכיוון שהיא הייתה שלו, היא לא הייתה שלי לגלות. ואני לא מאמינה בסודות.
לראות אותם היה לראות את כל מה שאני לא מאמינה בו. זה היה שיעור בנאמנות ובקבלה. והעמיק את ההבנה שלי, שאם פעם דבר כזה ייקרה בדרכי – אסור לשמור בסוד.
אבי ונעמי גם הראו לי, שהחיים בסוד מעמיסים. וכשלא מבקשים עזרה – זה כבד יותר. הם לימדו אותי גם, שאי אפשר לעזור, למי שלא מבקש עזרה.
אסנת מלמדת אותי כמה הפחד וההדחקה מונעים ממך ללכת את הדרך.
אני לומדת מאסנת ומבינה.
לפעמים השיעורים כל כך קשים, שרק אחרי שעוברים אותם אפשר להתחיל לעבור בהם. שאי אפשר לעבוד עליהם ברגע שהבשורה של הסרטן מגיעה. כי היא דורשת זמן עיכול.
ולפעמים, כמו עם אבא שלי, הסרטן מגיע, אבל אין לנו יכולת, מכל מיני סיבות, את היכולת להשתנות.
ויש כל מיני סרטנים ודרכי התמודדות.
עם הסרטן של אבא שלי ושל ענת לא היה הרבה מה לעשות. אין ניתוחים. יש רק כימו וביולוגי ואולי הקרנות.
עם הסרטן של טל ואוסנת, צריך גם לנתח. והניתוח גם הוא מסע, גם הוא שער לחניכה.
סרטן הוא חניכה.
הוא מאלץ להתמודד עם החיים
הוא מאלץ להתמודד עם הפחדים העמוקים ביותר שלנו
הוא מאלץ להתמודד עם כל מה שלא הסכמנו לשחרר מחיינו כי פחדנו
הוא מביא שאלות על החיים
הבודהיזם הטיבטי אומר שהדרך לחיות היא לתרגל את הדרך למות. רק נוכח ההבנה של המוות החיים יכולים להיות מלאים. (פראפרזה חופשית שלי על הבודהיזם הטיבטי, אל תתפסו אותי במילה).
בהיבט הזה, סרטן הוא דחיפה לחיים מלאים יותר.
כן, גם אם בסוף הוא זה שמביא אותך למות.
השאירו פרטים
ואחזור אליכם בהקדם
