קמתי במצב רוח רע

אז אני משחררת. אומרת "תודה" ומבקשת מאלוהים ומהילד הפנימי שבתוכי שינקה. שינקה את כל הזכרונות האלו. כן, כבר שיווקתי בעבר. כן, דברים ששיווקתי לפעמים הצליחו ולפעמים לא. אבל (וזה אבל חשוב!), היום אני אחרת! ובכל פעם, שאני שוכחת ונזכרת בעבר, אני עושה לעצמי עוול. לפעמים הזיכרון מודע ולפעמים הוא לא. זה מעניין, כי ספציפית, לפרויקט הזה אני יודעת שאני פועלת אחרת. ערוצי השיווק והפרסום שבחרתי הם אחרים, השקעת האנרגיה שלי היא אחרת ואני אחרת. אחרי שנתיים שלא שיווקתי ולא פרסמתי כלום- חזרתי לשוק אחרת ולכן אמירות כמו "הייתי שם פעם", הן אמירות של היאחזות. הן אמירות של היתקעות והן אמירות של זכרונות, וברגע שאני שמה לב לכך, אני מנקה: "תודה", "תודה", "תודה". מנקה. אין לי חפץ בזכרונות האלו, למעשה אין לי חפץ בזכרונות בכלל. בכל רגע נתון- כשאני חיה את ההווה, אני מי שאני בכאן ובעכשיו ו לא מי שהייתי בעבר וגם לא לפני רגע. בכל רגע נתון במשך היום, מבחינה פיזיולוגית דברים מתים בתוכי ודברים חדשים נוצרים (תאים, רקמות וכו'). בכל רגע ורגע בחיי- אני חדשה, אני מתחדשת, אני מתקדמת ולכן הזיכרונות, בעיני הם כמו תאים מתים, שמונעים מהתאים החדשים להיווצר. הם מונעים מתהליך ההתחדשות של הגוף ושל ההוויה לקרות.

אז אני מנקה. "תודה", "תודה", "תודה". כי אני לא רוצה את הזכרונות האלו, ויותר נכון יהיה להגיד כי אין לי בהם צורך. אני במקום אחר. אני בהווה ב- "כאן ובעכשיו" ולא בעבר. זכרונותינו משמרים את העבר ומונעים מאיתנו להיות ב"כאן ובעכשיו".

תהליך הניקוי, כפי שאני משתמשת בו הוא תהליך הניקוי של הא'ופנופונו. לפי הא'ופנופונו- אין אחר. כל מה שקורה לי בחיי זה זכרונות. כל ממשק שלי עם אדם, עם מישהו או משהו זה, למעשה תהליך הצפה של זכרונות (כביכול, אני לא באמת רואה את האדם שממולי אלא רק את הזכרונות שהוא מעורר בי).

וכדי להיות מסוגלת לראות את האדם שממולי, אני צריכה לנקות את הזכרונות, אז ההוייה האמיתית שלי נגלית וגם ההוויה האמיתית של מי שממולי והדיאלוג והקשר משתנים.

כדי לנקות אני צריכה לקחת 100% אחריות על חיי ולכן, כשאני פוגשת בזכרונות (או בכלל במהלך היום, גם אם אין לי משהו קונקרטי שאני חושבת שאני צריכה לעבוד עליו) אני אומרת: "סליחה שיצרתי את זה בתוכי". המשפט הזה הוא משפט של לקיחת אחריות ובקשת סליחה (סליחה מעצמי וסליחה לעצמי ולא כהתנצלות לאדם שמולי).

המשפט השני, שאני אומרת: "אני אוהבת אותך"- ליישות האלוהית באשר היא (אין כאן התייחסות לאמונה דתית כזו או אחרת). משמעות המשפט, בעיני- אני מאמינה בך ומשחררת לטיפולך את הזכרונות שלי.

 והמילה השלישית שאני אומרת: "תודה"- תודה שאתה מנקה ממני את הזכרונות שלי.

 לא חייבים להגיד את כל שלושת המשפטים. אפשר פשוט להגיד "תודה" ולדעת שהעבודה נעשית.

היום, כשהרגשתי רע עם עצמי, נזכרתי בהרצאה של מאבל כץ, האשה שמפיצה את הא'ופנופונו בחו"ל ובישראל. היא סיפרה בהרצאה, שכשהיא למדה את הא'ופונופונו היא הייתה בתוך תהליך של גירושין והגרוש שלה כל הזמן היה מתקשר והיא הייתה מתעצבנת מזה, עד שלפתע (אחרי כמה ימים של סמינר) היא הבינה, שבכל פעם שהוא מתקשר, הוא נותן לה הזדמנות לנקות. כשנזכרתי בזה, זה מיד התחבר לי מצב הרוח שלי ולתחושות שלי והבנתי שקיבלתי מתנה. יש לי הרבה זכרונות מניסיונות השיווק שלי במהלך חיי כעצמאית (לא כולם רעים) וכעט, כשאני בדרך חדשה- הגיע הזמן לנקות את הזכרונות האלו ולחיות באמת בדרך החדשה.

                                                                                                              תודה (-:

מאמר נוסף על הא'ופונופונו: https://opentolife.co.il/%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%a0%d7%95/