"דינמיקה של תוקף – קורבן" הוא אומר לי, ולרגע זה מקבל פרספקטיבה אחרת לגמרי.
בחוזה נשמתי יש הסכמה, יותר מזה- יש בחירה: אני בוחרת להיות המתעללת או אני בוחרת להיות זו שמתעללים בה.
הבחירה בדפוסים האלו נעשית לצורך הלמידה וההתפתחות של הנשמה.
אצל הנשמה אין תפיסה של תוקף – קורבן.
יכול להיות שהתוקף שלי בחיים הארציים הוא בכלל החבר הכי טוב שלי בעולם הנשמות, והוא התגלגל לכאן כבן הזוג הפוגעני שלי כדי לעזור לי להתגבר על מטרה שבחרתי לעצמי, כמו לפתח בטחון עצמי או ערך עצמי, ולצאת ממעגל האלימות.
אני אומרת לאיתן שלא נעבוד על חוזים נשמתיים אלא נעשה עבודה קארמתית.
אנחנו מביאים ייצוגים: לו, לנשמה שלו, ואז לאשתו ולנשמה שלה, וייצוג למה שמפריד בין שניהם.
ומתוך השדה עולה שמה שמפריד בין שניהם מהווה משאב עבור איתן, אבל טריגר לאשתו.
איתן מוכן לוותר עליו.
אני אומרת לו שהוא לא יכול לוותר על זה, כי בזוגיות- כשאתה מוותר על עצמך ככה, בסופו של דבר זה פוגע בה יותר.
אני מבינה שיש כאן שני שיעורים- אחד של איתן ואחד של אשתו.
מכיוון שהיא לא נמצאת אנחנו לא מביאים ייצוג לשיעור שלה, אלא רק לשיעור שלו: מה הוא יכול ללמוד ממערכת היחסים הזאת.
איתן מביא ייצוג לשיעור הנשמתי שלו, שקשור למה שמפריד ביניהם, והוא באותו הצבע של אשתו.
כמנחה, זה מחזק אצלי את התחושה שהוא בחר באשתו כדי ללמוד את השיעור, ושיש שם מעורבבות מאוד גדולה.
הוא מתחיל לייצג ועולות תובנות: על פגיעות, על קבלת הצד הנשי בתוכו, ואחרות.
זה נראה כאילו אפשר לסיים את הסשן כאן, כי כמות התובנות מספיקה למאה שנה, אבל אני מרגישה שכל המילים שנאמרות, והקבלה של הדברים בצורה פשוטה ומהירה-
מעידות על משהו שלא רוצים לראות, יותר מאשר על ריפוי אמיתי.
אנשים שונים מייצגים בצורות שונות.
יש כאלו שחשים יותר, יש כאלו שרואים יותר ויש כאלו שמדברים יותר.
אני מחכה קצת, ונותנת לשדה לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב- להעלות דברים מעצמם.
איתן מדבר על ריפוי קוסמי, שזה לא משהו אישי אלא קולקטיבי, ויש קול בתוכי שצועק שהוא מתעלם מהכאב, אז אני עוצרת את הסשן.
אני מסבירה לו, שכשאדם מגיע לעבודה קונסטלטיבית- הכאב והריפוי הם קודם כל אישיים, ורק אחר כך הם קולקטיביים.
אם אדם ישר עובר לחוויה הקולקטיבית, בלי לתת מקום לאישי, זה אומר שהוא לא מוכן להכיר בכאב.
אני מבקשת ממנו להביא ייצוגים לכאב שלו ואנו ממשיכים לעבוד, ובסופו של דבר הכאב חוזר לגלגול שבו הוא נוצר.
הוא זכה להכרה וכך הוא יכול להפסיק להחזיק בגלגול של איתן.
איתן חווה שחרור מאוד גדול.
הוא מבין שהוא לא בתחרות עם אשתו למי כואב יותר כי לשניהם כואב, ושניהם לא ממש רואים האחד את השני.
והוא מתחבר לפגיעות שלו ומבין, שהשיעור שלו הוא לאפשר לעצמו להיות פגיע- גם בנוכחות אשתו.
איתן ואשתו התגרשו. היא לא הייתה מעוניינת בתהליכים.
למרות זאת – איתן הרגיש שהעבודה הקארמתית תמכה בו וחיזקה אותו לקראת הפרידה.
כמטפלת, אין לי את הסמכות, וגם לא את הרצון, לעבוד עם מי שלא ביקש לעבוד.
אני עובדת רק עם מי שנמצא מולי, ומהעבודה עם איתן למדתי המון.
