בל זה לא מתחיל ונגמר שם, הסיפור שלה יותר מורכב מזה-
בשנת 1944 אימא שלה ברחה מחאלב שבסוריה, אחרי דורות של חיים שקטים יחסית,
כי הנאצים הגיעו לשם והיה ברור ליהודים שזה מסוכן.
הבנות היהודיות, שפחדו שכבודן יחולל, הועמסו באישון לילה על אוטובוסים,
ונשלחו לארצות ערביות אחרות שבהן לא היה שלטון גרמני.
ככה אימא שלה, שהייתה אז בת 18, הגיעה למצרים:
בורחת על נפשה- פיזית ומנטלית, ויוצרת לעצמה חיים חדשים בארץ חדשה.
אנחנו נפגשות עם כאבי הנטישה של המולדת,
והמולדת היא לא ישראל, היא סוריה והיא מצרים.
אנחנו נפגשות עם הפחד על החיים של אמא שלה ושלה, אז והיום.
והאדמה היא לפעמים אדמת סוריה, לפעמים אדמת מצרים, ולפעמים היא אדמת מדינת ישראל.
זה נע ומשתנה.
וככל שאנחנו נוגעות יותר ויותר בכאב המשפחתי,
שיש בו פרעות של אחרים את המשפחה שלה,
שיש בו פחד על החיים ויש בו עקירה ונטישה-
משהו באנרגיה של הייצוג של המצב בהיבט של הדם והאלימות נרגע יותר.
ועדיין הוא מכיל בתוכו שריפת אנשים.
"אני רואה את האינקוויזיציה", היא אומרת לי.
"השורשים של אבא שלך הם מגירוש ספרד?", אני שואלת.
"כן", היא עונה.
אנחנו שמות ייצוג לשושלת שגורשה מספרד.
עולה סיפור על ילד שהושאר מאחור,
כנראה בגלל שלקחת אותו היה מסכן את חייהם של הבורחים.
אנחנו עושות עבודה מול הילד הזה.
========================
זהו הסיפור שלה,
אך הסיפור שלי אינו שונה.
יש בשושלת שלי את גירוש ספרד, בריחה מהנאצים, פרעות באוקראינה ואנטישמיות בארה"ב.
והסיפורים האלו יושבים אצל כל מי שהוא יהודי-
גם אם הוא נוצרי שהיה יהודי בעבר, כמו אנוסי ספרד,
גם אם הוא בחר להתנצר, כמו אביו של קארל מרקס, או התאסלם,
וגם אם האבא יהודי והאימא נוצרייה.
זה לא משנה באיזו דת אתם אוחזים היום, אם בדנ"א שלכם יש היסטוריה יהודית-
אזי פרעות, רדיפות, עקירה ונטישה הם חלק ממי שאתם, חלק מהדנ"א שלכם.
רדיפות ופרעות לא קרו רק אצל היהודים, אבל הם קרו הכי הרבה אצלם.
ומה שקורה עכשיו כאן, בארץ שאני חיה בה, הוא בין היתר בקשה לניקוי.
בקשה לשחרור הדנ"א מהסיפורים של הפרעות,
בקשה לשחרור הדנ"א מהסיפורים של הרדיפות.
אין קורבן בלי תוקף. אין תוקף בלי קורבן.
אלו וגם אלו נמצאים בתוכי, מנהלים אותי, מבקשים הכרה ומבקשים ריפוי.
וכן, הם נמצאים גם אצלכם- איפה שלא תחיו.
