מה כן יש לאדמה?
עלה לי הציטוט התנ"כי: "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה" (בראשית ד').
**************
סיימנו את הסשן ויצאנו לסשן קולקטיבי נוסף.
הפעם לקחתי את המשפט:" וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה", והפכתי אותו לייצוגים.
כל אחת ייצגה אלמנט מהפסוק: דם הנרצח, זעקה מהאדמה, מי שהורג והקללה: ארור אתה, ועלו 2 תמות מאוד מעניינות:
– התחושה של הזעקה מהאדמה, שיש קשר דם שחוזר על עצמו ויש רצון לנקמה.
– הקללה שהרגישה שיש לה תפקיד, שנוצר ממקום של סדר.
הבאנו ייצוג לזה שרוצה לנקום- עלה הרבה כעס.
הבאנו ייצוג לאלוהים- הוא אמר הרבה דברים, אבל מה שחשוב כאן זה היחס שלו לקללה שהוא קילל.
הקללה היא שליחו על פני האדמה ליישר את האנשים, כמו המקל של רועה הצאן שתפקידו להחזיר את הכבשים לקבוצה.
הנקמה היא של האנשים, לא של אלוהים.
ואין קארמה לאדמה.
**************
בערב, בקבוצה של מורי הקונסטלציה, שירה אליאס רוטר, שתרגמה את הספר של ברט הלינגר לעברית, הביאה לנו קטע מתוכו.
אני שמה אותו כאן, כי בעיניי הוא מראה בדיוק את מה שלמדתי מהמעבדה:
"איך אנו יכולים לחוות שלום?
בסרט תיעודי בטלוויזיה צולם בחור צעיר ליד מערה. אלפי גופות נמצאו במערה מונחות בשלוש שכבות. הגופות בשכבה הראשונה היו של חסידי כת פוליטית מסוימת שנרצחו על ידי חסידי קבוצה אחרת כתגמול על עוולות שנעשו. הגופות בשכבה השנייה היו של חברי הקבוצה השנייה שנרצחה כעבור שנים כתגמול על ידי חברי הקבוצה הראשונה. כשהכוח החליף שוב ידיים, הכילה השכבה השלישית גופות של חברי הקבוצה הראשונה שנרצחו, בתגובה, על ידי אויביהם.
הבחור הצעיר, שקרוביו היו בין הגופות ששכבו בשכבה האמצעית, אשר נהרגו כמעט 50 שנה לפני כן, נשאל אם יהיה סוף להרג.
הוא ענה: כשאנחנו שומעים את הבכי של האימהות שלנו, ורואים את דמעותיהן על בניהן שנרצחו, איך אנחנו יכולים להשיג שלום? אנו חייבים לנקום את אובדנם.
הבחור בסרט הדוקומנטרי האמין שהוא פועל בחופשיות, אך הוא לא פועל כך. מכיוון שהוא אוהב בצורה עיוורת, הוא לכוד ברשת של טרגדיה שהחלה זמן רב לפני שהוא נולד, שדורשת את צייתנותו, ובאופן טרגי, לא תסתיים גם לאחר מותו.
כאשר האהבה הקושרת את חברי המשפחה יחד פועלת בצורה עיוורת, היא דורשת ציות עיוור, ואלא אם כן חברים מסוימים מתבוננים לעומק הדינמיקה שלה ומשנים אותה, הם נכנעים באופן לא מודע לחוקי הצדק המערכתי העיוור – עין תחת עין ושן תחת שן. וכך, הנזק מועבר מדור לדור, והמשפחה המורחבת לא מוצאת שלווה ולא שלום.
החוקים המערכתיים הפועלים בתוך משפחה אינם מגיבים לאהבת ילד. המניע לאיזון העובד בקבוצת משפחה הוא בסיסי יותר מאשר אהבה, והוא מקריב בקלות את האהבה והאושר הפרטיים כדי לשמר על שיווי משקל משפחתי גדול יותר.
המאבק של האהבה כנגד הדינמיקה של מערכות משפחתיות הוא ההתחלה והסוף של הטרגדיות הגדולות ביותר. כדי שאדם יוכל לחלץ את עצמו משדה הקרב הזה, עליו להגיע לתובנה לגבי סדרי האהבה ולהפגין נכונות ללכת אחריהם באהבה.
תובנה הקשורה לסימטריה החבויה של האהבה היא חוכמה; לעקוב אחריה באהבה זו ענווה. הדבר דורש לוותר על תחושת חשיבות עצמית מנופחת ולחזור למקום המיועד לכל אחד בסדר המשפחתי, כאשר אלו שבאו לפני כן מקבלים את מקומם הגבוה בהיררכיה.
הבחור הצעיר שעומד בפתח המערה אוהב, אבל אהבתו היא אהבת ילד, והיא מפתה אותו ליטול אחריות שאינה מתאימה למיקום שלו. אהבת הילד מחפשת איזון בצורה של נקמה עיוורת, כאילו יותר מיתות יכולות לרפא את הריקנות שהשאירו המיתות שהתרחשו כבר. השלום לא ישוב לשבט משפחתו עד שיוכל להקשיב ל"בכי האימהות שלנו", לראות את הדמעות שלהן, ולומר להן באהבה: האובדן שלכן גדול. אני מכבד את הסבל שלכן, מכיוון שאני אוהב אתכן, אני לא אניף את החרב הזו. אני מעניק לכן את הכבוד הגדול ביותר בכך שאני מפקיד את סבלכן בידיכן. אצלכן הסבל שלכן נמצא בידיים טובות יותר מאשר אצלי.
כל סבתא מעדיפה בליבה שנכדיה יחיו בשלום. כך, למותם של אלה שמתו כבר יש השפעה טובה על אלה שנולדו בהמשך. זוהי האהבה הגדולה יותר" (ע"מ 158).
