הטיול ברומניה – הכלים שעזרו לי כדי גם לעבור אותו בשלום וגם להינות ממנו

אז זהו, חוזרים אחרי 14 יום ברומניה לארץ.

14 יום בהם היינו ביחד 9 שעות בממוצע כל יום: חמי, חמותי, בעלי ואני.

מתכון נפיץ לגמרי לפי כל הדעות (בעיקר הדעה שלי 😊 ).

אז איך עברתי את השבועיים האלו בשלום ואפילו נהנתי (מאוד!)?

הנה מה שעזר לי:

  1. הכנה נפשית.
  2. על הטיול החלטנו חצי שנה מראש, כך שהיה לי הרבה זמן לבדוק עם עצמי מה אני רוצה ומה אני לא רוצה, מה יעזור לי ברגעי משבר ומה אני צריכה לבקש מהאחרים כדי לצלוח בשלום ובהנאה את המסע וגם כדי להתכונן נפשית להרבה שעות באוטו ולישיבה מאחורה (בן זוגי היקר נהג וחמותי הובילה את המסלול, לכן כבר מההתחלה היה ברור לי שאשב בספסל האחורי).

בחצי שנה האחרונה, היו לי רגעים שממש ראיתי את עצמי יושבת מאחור. כך, שכשזה קרה בפועל, זה היה מוכר.

  1. תיאום ציפיות עם שאר המשתתפים בטיול.

כאן אני מודה שקצת פישלתי.

אחרי שבדקתי עם עצמי אני רוצה ומה אני לא רוצה שיהיה בטיול, עדכנתי את האחרים.

כנראה שלא עשיתי את זה ממש מוצלח, כי חלק מהדברים שממש לא רציתי שיהיו- כן היו.

ומכיוון, שתוך כדי הטיול מצאתי את עצמי לא מרגישה בנוח להגיד שלא נוח לי (מכל מיני סיבות), הייתי צריכה לבחור דרך הסתכלות ודרך התמודדות חדשה עם הסיטואציה. אז בחרתי להמעיט בחשיבותם של הדברים שלא רציתי שיהיו וכן היו, להתעלם מהם ולא לתת להם מקום (רוב הזמן גם הצלחתי).

מעבר לזה, חשובה ההבנה, שלפעמים מה שאני ממש לא רוצה, זה החמצן (מה שעושה טוב) של מישהו אחר, אז אני לא ממש יכולה לקחת ממישהו אחר את החמצן שלו ולהיות מרוצה. ומה איתו/ה?

    1. וכמובן שגם לקחתי איתי לדרך את ארגז הכלים שלי:

בתמונה: בדי הקונסטלציה, תמציות התדרים של לייף אנרג'י והטושים של הסו-ג'וק

  • הא'ופונופונו – שירת אותי המון בדרך ואפשר לי לא להיסחף במקומות נפיצים. ואין כמו לתרגל אמירת "תודה" מול נופי בראשית – זה הכי מזכך ומרגיע שיש.
  • תמציות התדרים של לייף אנרג'י – הבאתי איתי תמצית של הגנה, שאם ארגיש שאני לוקחת דברים יותר מדי ללב, אוכל לקחת אותה, ואכן היה יום יום אחד, שבו הרגשתי שאני תיכף מתפוצצת (וזה מאוד לא פשוט, כשאת בחברה ואין ממש לאן להימלט). אז לקחתי את התמצית, עשיתי הגנות אנרגטיות וזה עזר לי להמשיך את היום ביתר קלילות.
  • הקונסטלציה. למרות שלקחתי איתי בדים, לא הוצאתי אותם מהתיק אפילו פעם אחת. ויחד עם זאת, לגמרי תרגלתי את הקונסטלציה בדרך.

כמטפלת, יש לי נטייה להתחיל ולטפל ולקחת, בצורות שונות "בעלות" על דברים שקורים. מכיוון שהרעיון לנסיעה המשותפת לרומניה הגיע ממני ומכיוון שזה היה סוג של מסע שורשים (בעיקר לחמותי וקצת גם לי), ומכיוון שאני מטפלת במהותי, כל הזמן הזכרתי לעצמי שאני רק בת הזוג והכלה. אני לא המטפלת של אף אחד ואני לא מייצגת עבור אף אחד באוטו שום דבר. אני רק האשה של בן הזוג שלי.

למה צריך תזכורת לדברים האלו?

כי זה עושה סדר בתאים במוח ומחזיר אותי לפרופורציות ומזכיר לי מה התפקיד שלי (לטייל ולהינות)

ותוך כדי שאני כותבת, אני מבינה שמה שהכי היה איתי הם המשאבים (מתוך ה- SE).

ב- SE, החוויה הסומטית, אומרים, שכשיש משאבים קל יותר להתמודד עם הקשיים.

ורומניה, אוי רומניה… היא מלאה בטבע ירוק מרהיב ואני אדם בדיוק של טבע כזה.

לא בטוחה שאם היינו במדבר, למשל, הייתי מצליחה כמו מול הירוק הבראשיתי והאין סופי שאפף אותנו.

וחשוב לי גם להזכיר שלא הייתי לבד בטיול הזה.

היו איתי גם חמי, חמותי ובן זוגי וכולנו ידענו שהטיול עשוי להיות נפיץ.

אני מאמינה, שכל אחד, בדרך שלו ועם הכלים שלו – השתדל גם כן לשמור על האנרגיות שלו.

אז איך היה הטיול?

מעולה

נפלא

כייפי

וחוויתי.

רומניה היא ארץ באמת יפייפה.

ותודה לאמא שלי ששמרה על הילדים וגם זה היה כלי כי הייתי שלווה ורגועה בכל הקשור לרווחה שלהם.

כמעט בכל מסעדה שהיינו הזמנו את זה. קוראים לזה ברומניה פפנאש. בארץ היינו קוראים לזה – סופגניה.

מה עוזר לכם בטיולים?

אני אשמח שתשתפו

פורסם בקטגוריה א'ופנופונו, כללי, תמציות תדרים | עם התגים , , , , , , , , | סגור לתגובות על הטיול ברומניה – הכלים שעזרו לי כדי גם לעבור אותו בשלום וגם להינות ממנו

ארקהוטל, ברלין, גרמניה – אני מרגישה נגזלת

חוזרת מהמטפלת שלי (כי כל מטפל צריך להיות מטופל), שהתמקד בכל מיני דברים, שקשורים אלי ובסופו, באופן מפתיע או שלא, הגעתי שוב לפיליפ פרויידנברג.

לפיליפ, להרמן ובעיקר לגדעון ולסבא שלי.

אני, במיוחד אני, שעוסקת כל הזמן בהעברה בין דורית ובהיסטוריה משפחתית והשפעותיה על ה"כאן והעכשיו",  לא יכולה לברוח מההיסטוריה שלי.

והבטחתי לעצמי שאמשיך ואכתוב את המשך המסע, כי המסע הזה, שהיה אז, פוגש אותי עדיין, במסע האישי שלי.

ואני פותחת את היומן ואני רואה שיש דברים שעדיין לא רשמתי שקשורים לחוויות שהיו לי בבודפלד ואני תוהה אם לכתוב אותם, למרות, שכרגע, "לא בא לי עליהם", ואני מחליטה להמשיך ולדפדף ביומן ולראות מה כתבתי בהמשך (כי באמת, לא פתחתי אותו מאז שהגענו ובכל פעם אני קוראת רק את מה שרלוונטי).

ואני פותחת את הדף שנכתב כשהגענו לארקהוטל ברלין והמילים הראשונות שפוגעות בי הן: "אני מרגישה  נגזלת".

וזה מחזיר אותי לטיפול שעשיתי הבוקר ומבחינתי זאת סיבה מספיק טובה לכתוב על זה ולא על פילוסופיות שעלו בי בביקור בבודפלד.

אבל רגע, לפני אתם צריכים קצת הבהרות. אם קראתם עד לכאן – המסע לברלין הוא מסע שורשים מתוך כוונה ליצור ריפוי. אז מה זה "ארקהוטל" ואיך הוא קשור?

"ארקהוטל" הוא מלון, בבעלות איש עסקים סעודי, שנבנה על חורבות בית האופנה של פיליפ פרויידנברג

וזה מה שכתבתי ביומן שלי בזמן המסע:

"מתקשה לכתוב. כולי כבדה והאוזניים מצטלטלות לי… אני מרגישה נגזלת.

אולי זה הסיכום של כל היום ואולי עכשיו, ברלין, בית המלון הזה, שיושב על פאר היצירה של המשפחה. 

ואני מרגישה  צורך להתנצל בפני פיליפ והרמן שלא עשינו – שלא עשיתי כלום כדי לשנות ואני יודעת שזה טפשי כי בכלל לא הייתי אז.

ואין שום לוגיקה במחשבות ובתחושות שלי והדמעות לא  מפסיקות לזלוג והכאב בגרון גם הוא.

ואני שואלת את הכאב בגרון: "אם יכולת לדבר עכשיו, מה היית אומר"? והוא אומר: "זה שלי".

ואני תוהה גם למה לא הרגשתי ככה שהייתי בבית פרוידנברג.

אולי כי נסעתי בעקבות פיליפ ופיליפ לא היה קשור לבית פרוידנברג?

אני לא יודעת."

אני וגיזה, היסטוריונית שחקרה את ההיסטוריה המשפחתית של משפחת פרוידנברג, בכניסה לארקהוטל

חוזרים לאוגוסט 2017. דיברתי על זה עם המטפלת שלי. בעצם נסעתי בעקבות פיליפ בגלל היותו יזם עסקי על סף הגאונות.

הבית שנבנה בניקולסזה, בית המשפחה, שכן היה בו ראציונל עסקי (הסבא של סבא שלי אירח בו אנשי עסקים ושותפים עסקיים), פחות עניין אותי – הוא באמת היה בית המשפחה ואילו אותי עניין העסק.

אני קוראת את הספר "היזמים החדשים" של רונן גפני ושמחה גליק בהוצאת ספר טוב, תוך כדי הטיול בגרמניה ופה ושם עוצרת ואומרת לזיו: "זה בדיוק מה שפיליפ עשה".

אז פיליפ, בשלהי המאה ה- 19 היה יזם חדש, שהיה מתאים לתחילת המאה ה- 21.

או שאולי, כמו ששלמה המלך כתב: "אין חדש תחת השמש".

כי יזמות חדשנית, תמיד כוללת בתוכה הסתכלות אחרת על העולם בו אתה נמצא.

ואני, לפעמים שוכחת, אבל למעשה נסעתי בעקבות פיליפ והיותו איש עסקים מצליח.

מחפשת בתוכי  את נקודות ה- DNA, שיאפשרו לי להתחבר בתוכי למה שיש בי.

כי כמו שאדם יורש צבע עיניים, כך, באמונתי, הוא יכול לרשת יכולות, הצלחות ועוד.

 

נחזור לגרמניה ולמה שכתבתי ביומן.

"אני יושבת במלון, רגלי לא החזיקו אותי יותר ולא הצלחתי לעמוד מול פקיד הקבלה. השארתי לזיו את העבודה וצנחתי דומעת ונטולת כוחות על הספה מול פקיד הקבלה.

והכאב מכה בי בעוצמה.

ואני חוזרת למה שכתבתי ביומן:

"כאן, באבנים האלו שהמלון המזויין הזה נמצא עליו, באבנים האלו נמצא פרוייקט חייו של פיליפ (וגם של הרמן)

והוא איננו עוד.

וזה כואב.

זה  והעובדה שאין כבוד להיסטוריה.

 

בבית פרוידנברג בניקולסזה – יש.

זה ידוע כבית פרוידנברג ונשמר כבית פרוידנברג.

כאן  – זה דף חלק. אבל אני מרגישה את האבנים שלמטה. הן יודעות.

 

סליחה  פיליפ שלא הייתי שם לעזור למנוע את האסון שלא ניתן היה למנוע.

מזל שנפטרת לפני

מזלו של הרמן גם כן.

 

אני כותבת ופתאום תוהה את מי אני נושאת בתוכי – מי הוא זה שלא יכל למנוע (או לא יכלה למנוע) את האסון ואת התמוטטות בית האופנה, שאני נושאת בתוכי. 

הרי אני בכלל לא  חייתי אז (אפילו לא הייתי פוטנציאל של חיים)

ומי היא זו שחושבת, שבאמת יכלה למנוע את האסון הזה באחת התקופות החשוכות של  העולם ושל העם היהודי  בפרט. 

מוזר."

 

לקריאת הפוסטים הקודמים של המסע שלי לברלין:

בודפלד, כי העיירה הזאת עדיין בוערת בתוכי

בודפלד – שם למעשה הכל התחיל

האם אפשר להיות בגרמניה בלי לראות שואה בכל מקום?

ישראל – גרמניה

נוסעת בעקבות העתיד

אלו וגם אלו, חיים בתוכי

זמן לעשות שלום עם עצמי

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , | סגור לתגובות על ארקהוטל, ברלין, גרמניה – אני מרגישה נגזלת

בודפלד – פוסט שני, כי העירייה הזאת עדיין בוערת בתוכי

חיכיתי שהם ילכו
המארחים הגרמנים שלנו היו מקסימים אבל חיכיתי שהם יילכו.
שיהיה לי את הזמן שלי עם עצמי.
עם השושלת שלי. אם אלו שיצרו אותי (גם אם רק חלקית).
אחרי הביקור בבית הקברות הם נפרדו מאיתנו.
הם הלכו ואני חזרתי לבית הקברות.

(על המפגש שלנו עם המארחים מבודפלד, אפשר לקרוא כאן: בודפלד – שם למעשה הכל התחיל

בדמיוני, לפני שהגענו לבודפלד, ראיתי את עצמי מסתובבת בין המצבות.
3 או 4 או אולי אף יותר דורות של בני משפחתי קבורים בבודפלד.
אבל אין להם סימן ואין להם זכר.
בשלהי מלחמת העולם, איש עני, השתלט על המקום, עקר את המצבות וניסה
להפוך את המקום למקום חקלאי.
כמובן שזה לא הצליח לו…
כמה שנים אחרי המלחמה, תושבי בודפלד, לקחו חלק מהחלקה, שיטחו אותה,
הקימו מצבה (יותר נכון, הגיע רב מעיר אחרת והקים מצבה) וזהו.
אז מבחינתם יש שם את "בית הקברות היהודי"
מבחינתי, החלום שלי, של מסתובבת בהיסטוריה המשפחתית שלי – התנפץ לתוך מצבה,
ששם משפחתו של אותו סבא עתיק שלי אפילו לא רשום עליה.
חיכיתי שהם יילכו.

שהם ילכו ואני אוכל לעשות את "הדברים שלי"
הם הלכו.
זיו נשאר במכונית ואני חזרתי לבית הקברות.
אני לא באמת צריכה קברים כדי להתחבר לשורשים המשפחתיים שלי.
והחלקה הזאת שנקראת "בית הקברות היהודי בבודפלד" היא חלקת דשא (מטופחת יש לציין)
של 20 מטר על 2 מטר בערך שבסופם המצבה.
אז עליתי על החלקה והתחלתי לפסוע מהצד הרחוק שלה לעבר המצבה,
מדמיינת את כל הסבים והסבתות שנמצאים שם.
מכירה בהם.
אומרת להם תודה.
תודה על היותם. תודה על כך שבזכותם אני קיימת
תודה על כל מה שהם, באמצעות הדורות העבירו אלי.

ועם כל צעד שאני דורכת אני מרגישה את נוכחותם גדלה יותר.
והנעליים נרטבות מהדשא הרטוב
ואני יודעת שבמקום שאני דורכת יש קברים, אני דורכת על קברים
ואני נעה בתוכי בין תחושת חילול המקום לבין תחושת קדושה.

היהדות מלמדת שבתי קברות זה דבר טמא. אבל לא היה שום דבר טמא במקום ההוא. רק שורשים של אנרגיה ושל ההיסטוריה. ההיסטוריה שלי ושל בני משפחתי ושל עוד כמה משפחות.

ולשורשים האלו, אני התחברתי באותם רגעים קסומים.

ואם היה לי אומץ להיות ב- 100% אני, ואם לא היה לי קר, כל כך קר, ואם לא היו לנו עוד 5 שעות נסיעה עד לפאתי ברלין הייתי נשארת שם בבית הקברות, שרה, רוקדת עושה את הטקסים שלי שנובעים מתוכי, טקסים שנובעים מתוך שורשים הרבה יותר עמוקים מהיהדות שבי. טקסים שמבקשים את עצמם לצאת לנוכח מקומות כאלו.

אבל לא היה לי אומץ והיה לי קר והיו לנו עוד 5 שעות נסיעה ובעיקר בעיקר – לא היה לי אומץ.

ובשבועות האחרונים, מאז כתבתי את הפוסט שלי על בודפלד (116/17),
אני לא מצליחה שלא לחבר את הדמיון בכל כך הרבה אספקטים
לקיבוץ שבו גדלתי.
ולמרות שאמא שלי טוענת שרק שם היה מקום,
אני עדיין תוהה, מה בשורשים שלה שלך אותה לנופים דומים
לנופים של השורשים שלה
ולחוויה הזאת של עיירה קטנה שיש בה גם טוב וגם רע
ובעיקר בעיקר, שכדי להצליח – צריך לצאת ממנה.

ברט הלינגר מפתח הקונסטלציה המשפחתית, אומר שככל שאנחנו הולכים רחוק יותר
מההורים שלנו, כך אנחנו מאמצים אותם קרוב יותר לליבנו.
ובעיני, נסתרות דרכי האל,
אבל לחיות בכפר החורש, כל כך קרוב ללחיות בבודפלד
שרק אלוהים, באמת שרק הוא, יודע איך זה קרה.

וכמו שאתם רואים, אני עדיין מעבדת את המסע שלי.
הייתי בטוחה שזה יהיה קל יותר ופשוט ושתוך מספר שבועות קטן אסיים את הכתיבה ואמשיך
אבל המגע עם הטיול נמצא עמוק בתוכי ומתקשה קצת יותר לצאת החוצה לאוויר.

אז הנה, נדבך נוסף יצא לעולם ואולי, רק אולי, הפוסט הזה, ייצור את השקט שאני מחפשת
בין העבר של אבות אבותי לעבר שלי.

לקריאת הפוסטים הקודמים על המסע לגרמניה:

זמן לעשות שלום עם עצמי

אלו וגם אלו חיים בתוכי

נוסעת בעקבות העתיד

ישראל – גרמניה

האם אפשר להיות בגרמניה בלי לראות שואה בכל מקום?

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , | סגור לתגובות על בודפלד – פוסט שני, כי העירייה הזאת עדיין בוערת בתוכי

בודפלד – שם למעשה הכל התחיל

יצאנו לבודפלד.

בודפלד היא העירייה שבה הסבא רבה של סבא שלי נולד. בעצם שם הכל התחיל

מה אני רוצה מבודפלד?

לא יודעת.

האם יש שם משהו ספציפי שצריך לקרות?

לא.

אני רוצה לבוא נקייה, בלי ציפיות, בלי תקוות.

בעצם, באמת אין לי ציפייה, כי אין איזשהו קסם, שאני יודעת עליו שאמור לקרות.

באתי להתחבר.

להתחבר לשורשים שלי. זה הכל.

אבל כן יש לי תובנה, ככל שהדרך מתמשכת וזיו נוהג ואני כותבת.

אני מבינה שעם כל הכבוד לפיליפ ולעובדה שהוא הסיבה שבגינה הגעתי,

טיול שורשים הוא עמוק יותר ולפיליפ היו סבא וסבתא שגם הם גרו בבודפלד.

אני נוסעת גם אליהם.

הבית המשוחזר של פיליפ פרוידנברג

הבית המשוחזר שבו נולד פיליפ פרוידנברג ובו גרו הוריו וסבו

העולם השתנה ב- 150 שנה האחרונות.

מה שהיה פעם עירייה נידחת וענייה, נחשב היום לעיירת סקי (עדיין נידחת).

נופי תרבותו של פיליפ היממו אותי. זהו כפר שטובל בירוק, מוקף ביערות.

הזוי, אבל המקום לחלוטין הזכיר לי את כפר החורש, שם אני גרתי וגדלתי ומשם, אני אישית נאבקתי לצאת.

כפר קטן / קיבוץ קטן.

וההצלחה מתחילה ברגע שיוצאים מהמעגל המוכר והידוע. גם עבור פיליפ זה היה תהליך.

תהליך שהתחיל בערך בגיל 15, אז הוא עזב את בודפלד.

עבורי זה התחיל בגיל 13.5, אז אני עזבתי את הקיבוץ.

תמונות מבודפלד

מסתכלת ביומן שכתבתי כשהייתי בגרמניה. יומן, שידעתי שחלקים ממנו יעלו לאוויר ומגלה, שתוך כדי קריאה ביומן וכתיבה כאן אני כותבת למעשה עוד יומן.

מעין יומן על יומן (:

אני חושבת שבודפלד היה המקום בו יצרתי שקט עם השורשים שלי.

בו נחתי. בו לא ראיתי שואה.

בו ראיתי דמיון לחיי שלי וראיתי בני אדם וחוויתי עד כמה אנחנו חיים לא נכון.

בבודפלד נפגשנו עם שלושה אנשים:

פיליפ, ההיסטוריון המקומי (מסתבר שיש דבר כזה).

ד"ר גונטר שולטא, מנהל הארכיב של המועצה האזורית (שאיתו יצרתי קשר לפני שטסנו לברלין)

ותושב המקום, יורגן גירזה, שלפני כמעט 20 שנה, התכתב עם הורי לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלהם.

זה היה מפגש מרגש!!

מימין לשמאל יורגן גיורזה- תושב המקום, אני, ד"ר שולטא - מנהל הארכיב האזורי ופיליפ - ההיסטוריון המקומי

מימין לשמאל יורגן גיורזה- תושב המקום, אני, ד"ר שולטא – מנהל הארכיב האזורי ופיליפ – ההיסטוריון המקומי

הם הגיעו עם מסמכים ועם רצון עז וכנה לשתף אותי בהיסטוריה ובמה היה ואיך היה ולמה היה. וזה לכשלעצמו היה וואוו. כי בת'כלס, באמת באמת יכולתי להיות "עוד אחת" או "סתם" תיירת.

אבל לא, הם פתחו עבורי במיוחד את הכנסיה.

כנסיה, שבגלגול הקודם שלה, פיליפ היה אחד התורמים הנדיבים ביותר שלה והיה חלון ויטראז' שהוקדש לו וליהודים, דבר שלא היה מקובל בימים האלו.

הם הראו לי איפה היה הבית, הביאו תמונות של לפני ושל אחרי, הם לקחו אותי לבית הקברות, שם היו קבורים ההורים והסבים של פיליפ.

בית הקברות נהרס ובשנות השישים הקימו מצבה לזכר בית הקברות שהיה.

בית הקברות נהרס ובשנות השישים הקימו מצבה לזכר בית הקברות שהיה.

(חשוב לי לציין, שבמלחמת העולם השנייה, בודפלד ישבה באזור אסטרטגי עבור הנאצים, ולכן, בכיבוש של בנות הברית, היא נחרבה לגמרי על ידי בעלות הברית ולכן, הכנסייה נבנתה מחדש כמו גם הבית שבו נולד פיליפ פרוידנברג.  מה שהדהים אותי, שאחרי החורבן, תושבי בודפלד, החליטו לשחזר את העירייה בדיוק כמו שהייתה לפני המלחמה).

והם בעצמם מאוד התרגשו שבאנו.

ובסוף היום, כשהגענו לבית המלון ונחנו, שאלתי את פיליפ (בתקשור) מה הייתי אמורה ללמוד מהיום הזה.

והוא ענה לי:

1. אי אפשר באמת למחוק את ההיסטוריה. למרות מה שהנאצים עשו וניסו לעשות.

בכל כך הרבה מקומות אחרים, ההיסטוריה עדיין כתובה, שאי אפשר באמת למחוק אותה.

2. האנשים בבודפלד היו טובים. הייתה שם אחווה בין יהודים לנוצרים. הייתה ערבות הדדית ודאגה לזולת וזה היה כור מחצבתו.

כמו הבית שלו, גם הסביבה מאוד השפיע עליו. הייתה בסיס ויסוד לגדילה שלו.

 

ואולי, אולי עוד כמה דורות, לא יהיה את השם "פרוידנברג" כשם משפחה, אבל רבים יישאו אותו כמורשת של אופנה, של יזמות, של משפחה, ואת מה שההיסטוריה ניסתה להשכיח היסטוריה אחרת רושמת ומזכירה.

ואני אחת בתוכה.

ומעצם הכתיבה, אני מתחברת לאותה היסטוריה, שהיא לא רק שם משפחה. היא המאגר הגנטי שממנו נוצרתי.

עבורי, ההיסטוריה כתובה בדם שלי.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , | סגור לתגובות על בודפלד – שם למעשה הכל התחיל

האם אפשר להיות בגרמניה בלי לראות שואה בכל מקום?

אנחנו נוסעים כבר מעל שעה וחצי. הרבה כפרים והרבה חקלאות

ואני לא מצליחה להוציא את מלחמת העולם השנייה ואת השואה מהראש.

עברתי מלחמה וחצי בחיי. מלחמת לבנון ומלחמת המפרץ ואני מבינה שאף על פי שאני, כמו מדינה שלמה נמצאת בפוסט טראומה אני לא באמת יודעת מהי מלחמה (ותודה לאל על כך).

וכן, המלחמה לא רק הייתה בחזית שלהם, או רק בערים הגדולות, המלחמה לחלוטין הייתה בבתים שלהם.

הרעב, הקור, הפחד, הטרור הם חוו את זה גם לפחות בכמה רמות.

גם הם, או לפחות חלקם היו קורבנות.

אולי אפילו עדיין.

 

יש בי שני שורשים.

השורשים הקולקטיביים של היותי יהודיה – ישראלית

והשורשים של יעל גרינברג, בת לנורית פרוידנברג ונכדה ליואל פרוידנברג.

ותוך כדי כתיבת השורות האלו אני מבינה שאין יותר פרוידנברג.

השושלת, שבעקבותיה אני נוסעת, נגמרת אצל סבא שלי.

ריקנות ממלאה אותי וגם חרדה. זוהי הסופיות בהתגלמותה.

מנסה להזכיר לעצמי ששם משפחה הוא רק מאפיין אחד במה שמרכיב את השושלת.

ולא מצליחה.

ואני תוהה, מה הקונסטלציה המשפחתית הייתה אומרת על זה.

Yael-038

זה בכלל אמור היה להיות פוסט קליל על שתי עיירות שביקרנו בהן.

אבל אני נוסעת וכל מה שיש בי זה תהיות איך האנשים לא החביאו יהודים,

איך היהודים לא התחבאו ביערות (כן, אני יודעת, יש הרבה סיבות ובכל זאת..).

ולמרות הנוף הירוק והיפה, אני מצליחה לראות רק עמודי עשן.

את הפוסט הקליל, אם אצליח, אשאיר לפעם הבאה + תמונות

כי כשזיו נהג אני הייתי עסוקה בלחשוב ולכתוב

והתמונות, הן חלפו בראשי ובליבי אבל לא נצרבו על המצלמה.

ואולי טוב שכך.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , | סגור לתגובות על האם אפשר להיות בגרמניה בלי לראות שואה בכל מקום?

ישראל – גרמניה

ישראל – גרמניה – ישראל

המסע הזה התחיל בקושי מאוד גדול. ועדיין, למרות שאני כבר בבית, יש בו דברים שעדיין לא קל לי איתם.

תובנות שקיבלתי, שכל כך שונות מהקונצנזוס הלאומי, עד שנבהלתי כשחשבתי אותן.

אבל אני, שעוסקת בריפוי, מבינה בדיוק את המהות של התובנות האלו. לאורך כל הנסיעה, סיפרתי אותן רק לזיו. מתוך תחושה עמוקה, שאם אשתף אחרים – יסקלו אותי.

יש דברים, שלתחושתי, החברה הישראלית – היהודית, עדיין לא מוכנה לקבל.

אבל מה שווה המסע הזה והגילויים שלי, אם התחייבתי לשתף אותם ואם אני מצנזרת אותם.

אז בצעד אמיץ מאוד מבחינתי, הנה אני חשופה בתובנותי את המסע שלי.

מסע שהיה כואב, היה מטלטל, עדיין לא הסתיים ובמידה רבה, גם היה מרפא.

20170503_094730*נכון, התמונות לא תמיד (בדרך כלל לא) משקפות את ההגיגים שלי, אבל הפעם, במסע הזה, הייתי כל כך מכונסת בתוך עצמי, שכמעט ולא צילמתי. את הרוב זיו צילם

הדבר הראשון שחוויתי, כשנחתנו בפרנקפורט זה פחד. פחד מלדבר בעברית. היה בי דחף כמעט בלתי נשלט לדבר באנגלית, אבל ידעתי שזה מגוחך, שאני אראה מגוחכת ושזיו לא מרגיש כמוני. אז התאפקתי. וטוב שכך, זה אפשר לי להתבונן בעצמי.

התיישבתי לכתוב בזמן שזיו חיכה למזוודות.

בעיני רוחי ראיתי את עצמי בבודפלד, מקום היוולדו של פיליפ פרוידנברג. ראיתי את עצמי בבית הקברות ופתאום תוך כדי הכתיבה אני מבינה.

אני מבינה שפיליפ היה גרמני גאה וכך גם הבן שלו, הרמן, וכך גם הסבא רבה שלי – גדעון.

ואני מבינה, שאם המפלגה הנאצית לא הייתה עולה לשלטון – אני לא הייתי נוצרת.

ואני מבינה, ואני יודעת שזוהי תובנה קשה, שגם לרוע יש שליחות חיובית, ושבמידה מסויימת אני חייבת את חיי לנאצים.

ואפילו עכשיו, כשאני בארץ, תוך כדי כתיבת שורות אלו, כואב לי. כואב לי בחזה לכתוב את זה.

כואב לי להודות בזה אבל ברור לי מעל לכל צל של ספק, שהסבא רבה שלי, היה גרמני גאה ואילולא המפלגה הנאצית הוא היה נשאר גרמני גאה בגרמניה, וסבא שלי, שנולד בגרמניה לא היה פוגש את סבתא שלי, שנולדה בישראל.

ושם, בשדה התעופה בפרנקפורט אני רוצה להגיד תודה לגורל וכן, עם כל הקושי, אני רואה בנאצים כשליחי הגורל. וכמטפלת, במיוחד מטפלת בקונסטלציה משפחתית, אני יודעת כמה ה"ראיית על" הזאת חשובה. כמה זה משחרר וכמה זה מרפא.

ובמיוחד אני יודעת, עד כמה, לראות את הקורבנוּת שנמצאת בתוך המקרבן חשובה ומשנה תודעה.

כי כל מקרבן, היה פעם קורבן. בין אם בחייו אלו ובין אם בהיסטוריה המשפחתית שלו.

ואני יודעת שהמילים האלו קשות.

לא כך חונכו ולא כך גדלנו. ויש בזה משום חילול הקודש לראות את השליחות שברוע.

וחשוב לי גם לכתוב, ששום דבר ממה שעברתי ומהתובנות שקיבלתי לא מפחיתות מעוצמת הכאב ולא נותנות לגיטימציה למעשה.

ויש שם תהליך. ראשית עבורי, אח"כ, כשיוכל, גם עבור העם היהודי.

ואם מילותי כואבות ומכעיסות, אני מבינה. זאת לא הכוונה, אבל אני מבינה ואני אוהבת אתכם ומחבקת אתכם בהרבה קבלה והבנה.

וחשוב לי שוב לציין, שזאת הדרך שלי.

ותוך כדי שאני כותבת, כאן בישראל, אני מבינה גם עד כמה אני חוששת מהתגובות שלכם הקוראים. עד כמה אני לא רוצה לפגוע. עד כמה הדיבור על ריפוי והסתכלות אחרת על מה שקרה, הם טאבו ולדבר מחוץ לטאבו, זה משהו שאני לא רגילה לעשות. לא ככה ברחבי הרשת הגדולה.

ואני מוכנה. למה שיבוא. ברור לי שגם זה חלק מהתהליך שאני עוברת.

 

וכך, למעשה, אני מתחילה את המסע שלי בגרמניה.

וגם כאן בישראל

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , | סגור לתגובות על ישראל – גרמניה

נוסעת בעקבות העתיד

הסבא רבה של סבא שלי היה מליונר. הוא נולד עני מרוד בעיירה בודפלד בגרמניה ומת מליונר בברלין.

אני לא יודעת מה הרכיבים שהפכו אותו למליונר.

יש שיאמרו שהייתה זו התקופה, שניתנו ליהודים יותר זכויות.

יש שיאמרו התמדה ובעיקר מזל.

ובכן, זה קרה לפני למעלה מ- 150 שנה ואין לי את מי לשאול,

אז אני לא יודעת איך זה קרה ולא בא לי לשער השערות.

 

סבא רבה של סבא שלי היה מליונר.

גם הסבא של סבא שלי היה מליונר.

הסבא רבה שלי – כלומר, אבא של סבא שלי – כבר לא.

3 סיבות ידועות הפכו אותו ללא מליונר:

האניפלציה בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה בשילוב השפל הכלכלי ב- 1929

עלייתה של המפלגה הנאצית והאריזציה של גרמניה

והעלייה למדינת ישראל.

בעצם, עולי העלייה למדינת ישראל לא הפכה אותו ללא מליונר, אבל אין ספק שהוא הגיע לכאן

ב- 1936 כמעט ללא אמצעים ובחר לגור במושב נהלל ולהיות חקלאי.

נהלל

לסבא שלי יש משק בנהלל.

אני לא יודעת אם הוא היה רוצה שאכתוב עליו, אז אפסיק כאן.

 

לסבא רבה של סבא שלי היה את בית האופנה הגדול בברלין. הוא הכתיב אופנות

והיה "יועץ סתרים" של הקיסר הגרמני.

היה לו עסק שהשפיע על כל אירופה כנראה עם נגיעות להשפעה בינלאומית.

ואני, ששנים אני חולמת על השפעה בינלאומית, רוצה לדעת איך הוא עשה את זה.

ותוהה מה היה לו שלי אין (חוץ מאזרחות גרמנית והיותו גבר).

 

המסע הזה הוא בעקבות מה שהיה לאותו סבא שלי, שנמצא בתוכי ואני עדיין לא יודעת שהוא בתוכי

יש לי 2 שותפים משמעותיים למסע הזה.

הקונסטלציה המשפחתית

וד"ר אורניה ינאי, מחברת הספר "לכל אדם יש שביל".

שניהם, בלא משים כיוונו אותי לטיול הזה, לסבא הזה

ולפוטנציאל הגלום בלתת הכרה להיסטוריה ולשושלת שלך.

 

לקריאת שני הפרקים הראשונים:

פרק ראשון: זמן לעשות שלום עם עצמי

פרק שני: אלו וגם אלו חיים בתוכי

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , | סגור לתגובות על נוסעת בעקבות העתיד

אלו וגם אלו חיים בתוכי

הסמיכות הזאת ליום השואה לא עושה עימי חסד.

אני נושאת בתוכי את הכאב של סבתא שלי, ש 200 איש מבני משפחתה נרצחו בטרבלינקה.

כשהייתי בת רבע ל- 17 הייתי בפולין והדלקתי נר על האבנים של כל עיירה שנרצחה בטרבלינקה.

פולין הייתה לי כואבת ושחורה.

 

והכאב הזה, מתערבב בתוכו עם הרבה דברים אחרים, רגע לפני המסע לגרמניה.

כי השבוע, הזכיר לי ישי, המורה שלי לקונסטלציה משפחתית, שבגרמניה היה גם המון טוב

וזה שלח אותי ללפני חצי שנה, להחלטה שלי לטוס לגרמניה.

כי בעצם, החלטתי לטוס לגרמניה לא בגלל הכאב ולא בגלל הסוף של המשפחה שלי שם

אלא בגלל העושר (כן, כן, ב- ע') הגדול שהיה שם

ובגלל הדרך המדהימה שהסבא רבא שלי, מלפני 5 דורות עשה, מעוני גדול

לעושר רב (הוא היה מליונר!!).

וקרה לי משהו מדהים, כי הרעיון לנסוע לגרמניה נבע מהרצון

להתחקות אחרי השורשים של אותו סבא בשושלת שלי.

פיליפ פרוידנברג

אבל אחרי שהחלטתי לנסוע בעקבות אותו הסבא

השדה המשפחתי שלי, זה שמצוי בתת המודע שלי, הזכיר לי

שיש שם גם המון כאב, ואיכשהו הכאב עלה על תחושת השליחות

לנסוע בעקבות ההצלחה.

 

אז עוד מעט, עוד דקה, אני טסה

להתחבר לשורשים שלי.

לאלו שהיו פטריוטים גרמניים (או פרוסים)

ונפטרו בגרמניה בשיבה טובה (הסבא ההוא נפטר בגיל 80 ומשהו)

וכנראה גם באהבה למולדת וברווחה כלכלית

וגם לאלו שגרמניה בגדה בהם, גרמה להם סבל

ונידתה אותם מתוכה.

 

אלו וגם אלו חיים בתוכי.

 

לקריאת הפוסט הראשון: "זמן לעשות שלום עם עצמי"

לקריאת הפוסט השלישי: "נוסעת בעקבות העתיד"

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , | תגובה אחת

זמן לעשות שלום עם עצמי

הפוסט הזה הוא כעין הקדמה לשאר הפוסטים שיילכו וייכתבו כאן בשבועות הקרובים.

וכבר בעודי כותבת מילים אלו אני מתקשה.

הוא בוער בו לצאת ויחד עם זאת הוא כל כך אישי, כל כך אישי

ואני תוהה מה לו ולעולם. מה לו ולבחוץ

וקול אחר בתוכי עונה – זו את.

 

מתקשה אפילו להנכיח את המילים על הדף.

איך אומרים את הדברים ? איך מתחילים.

פשוט אשפוך את המילים

אני טסה לגרמניה.

 

בוודאי אתם אומרים "מה כל כך נורא"

כנראה שכלום, כי עובדה שבכל שנה אלפי ישראלים טסים לגרמניה

אבל אני, מעולם לא חשבתי שכף רגלי תדרוך בגרמניה.

ובעודי כותבת את המילים "אני טסה לגרמניה" עולה בגרוני הבחילה.

וזאת למרות שכבר חצי שנה אני יודעת שאני טסה לגרמניה.

אבל השכל לא יכול לכאב שאני נושאת בתוכי.

לכאבים שאני נושאת כבת של ובעיקר כנכדה וכנינה של.

Yael-042 (1)

לא, אין ניצולי שואה בשושלת הישירה שלי.

אבל יש כאב והשפלה וירידה מגדולה ובעיקר – הרבה לא ידוע

וגם אין את מי לשאול.

 

אני טסה לגרמניה כדי לעשות שלום עם החלק הזה בתוכי שהוא גרמני.

כי עם שאר החלקים – הפולני, הרומני והרוסי אני חיה בשלום כבר 40 שנה.

רק מהחלק ההוא התעלמתי.

אז עכשיו, רגע לפני שאני מסיימת את שנתי ה- 40, שאותה התחלתי בטיול רוחני לאנגליה

אני נוסעת לגרמניה.

 

אני נוסעת בעקבות סבא שלי, אבא של אמא שלי – משפחת פרויידנברג.

אני נוסעת לפגוש, ולראות בתים ובתי קברות

אני נוסעת לעשות קונסטלציה משפחתית

אני נוסעת לעשות לעצמי הילינג

ובעיקר אני נוסעת כדי לחבר את עצמי לעצמי.

 

לקריאת הפוסט השני: "אלו וגם אלו חיים בתוכי"

לקריאת הפוסט השלישי: "נוסעת בעקבות העתיד"

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , | 10 תגובות

מה הקשר בין תחנת רכבת וגלגול נשמות ? וגם…הגענו לסוף הטיול

יום אחרון בגלסטנבורי:

"עליתי הבוקר לתור. אמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות האחרונה שלי. אמרתי שאם יירד גשם- זה סימן. אז בהתחלה קצת טיפטף אבל החלטתי שאני עולה. אם יירד גשם- תמיד אפשר לחזור. לא ירד גשם ועליתי עד למעלה.
אין לי ספק שהמקום חזק. גם ההיסטוריה שלו וגם הנוף שלו, שניהם עושים את המקום חזק. לא התחברתי לאנרגיות של האלה או לאהבה אין סופית.
כן, כשהתחברתי את ראיתי את כל המלחמות וכיצד צריך לשלוח לכולם חמלה וריפוי. ניסיתי לשלוח אנרגיה עד לארץ (ישראל) אבל נעצרתי. היא לא נתנה לי. המסר היה ברור: אם אני רוצה לעשות מעגל ריפוי לארץ, אני צריכה לעשות את זה בארץ"

תחנה שמינית: ווינדז'ור Windsor

למה ווינדז'ור ? כי היא בדרך ללונדון ורצינו לראות ארמון לפני שחוזרים לארץ.

טירת ווינדז'ור  (Windsor Castle). לקרוא על המקום אפשר כאן: אתר למטייל.

עבורי, הביקור היה כמו קפיצה לילדות ולספר אגדות. "הרגשתי כאילו אני בטירה של פליימוביל. הכל נראה כמו הטירות של פליימוביל", או כמו הטירות שמצויירות בספרים.

זה מקום שמתאים גם לטיול עם הילדים.
מאוד נהנתי ובסיומו של יותר משבוע מאוד אינטנסיבי, היה נחמד גם לא להתעסק בהתפתחות אישית ולשחרר את הראש והמחשבות ולהינות מסיור היסטורי פשוט.

Image00327 Image00331האגף הפרטי (בתמונה למטה). כאן המלכה אליזבת גרה בעיקר בסופי שבוע Image00336

Image00342

כל הצריחים האלו ומבנה האבן, לא מרגיש לכם כמו טירת צעצוע של פליימוביל או לגו?

Image00355

מסתבר שהחיילים האלו הם למעשה חיילים מילואים בצבא אנגליה (חיילים קרביים) וזה האבט"ש שלהם (ככה זה כשנשואים לאיש צבא, עולם הדימויים ישר הולך לשם).

תחנה תשיעית ואחרונה: לונדון

לפי הנומרולוגיה, 9 זה סיום. כל מצבור החוויות שעברנו בחיים מסתכמות במספר הזה ועבורנו זה הרגיש בדיוק כך.
ידענו שיש לנו קצת יותר מ- 24 שעות לחוות את לונדון.

בארץ, נכנסו לכל האתר שמדברים על "לונדון בכפית" או טיולי בזק בלונדון ועשינו רשימה של אתרים שיהיה נחמד שנהיה בהם.
מכיוון שהיינו צריכים להחזיר את הרכב, נסענו קודם לשדה התעופה להחזיר את הרכב ומשם ברכבת (הטיוב) ללונדון.

כשירדנו בתחנה שלנו ויצאנו החוצה זה היה הדבר הראשון שעייניינו חזו:

Image00362

מסתבר שהוא ממש ביציאה מהטיוב. מודה, קצת התאכזבתי. שעון.
כבר ראיתי שעונים יותר מרשימים ממנו…

משם הלכנו למלון להתארגן ולהשאיר את המזוודות. אחרי שנחנו קצת (וראינו את המשחק של אנגליה נגד וויילס) יצאנו מהמלון ל "עין של לונדון" London Eye. רואים את כל לונדון. נחמד. לטעמנו זה היה מיותר ויקר. יחד עם זאת, אם באים עם ילדים – זאת אכן יכולה להיות חוויה כייפית.
משם, בחיפושינו אחר מסעדה מסויימת שהומלצה באתר "לשאול לונדוני" (דרך אגב, אתר מומלץ בחום וחבל לי שגיליתי אותו רק בלונדון ולא בארץ), הגענו לרובע הסוהו, הסתובבנו בו ומצאנו את עצמנו בכיכר פיקדילי. וגם כאן (ותסלחו לי שאני הורסת מסיבות) לא הבנתי מה ההתרגשות, ההתלהבות וה"חייבים לבקר". מה שכן, סוף סוף מצאנו מתנות לילדים (ואפילו התמקחנו עליהם) ונעלי ספורט במחירים שאין בארץ.

יום אחרון – לונדון:

זר לא יבין, אבל החלטתי, שאם אני בלונדון, אני חייבת ללכת לתחנת רכבת. יש לי וויז'ן שלי מגלגול קודם. מלחמת העולם הראשונה, אני נפרדת מאהוב ליבי בתחנת הרכבת בלונדון. הוא מעולם לא חזר ואני מעולם לא התחתנתי כי נשארתי נאמנה לו.
אני לא יודעת אם הגלגול הזה קרה או לא קרה וזה גם לא משנה. זה איזשהו סיפור שנמצא אצלי וככזה הוא משפיע עלי. ולכן החלטתי שאני חייבת ללכת לתחנת רכבת. ולא, לא היה אכפת לי איזו. החוויה היא החשובה. הירידה לפרטים (שגם ככה אין לי) הרבה פחות.

תחנת הרכבת ויקטוריה.

Image00399

"זוהי תחנה ענקית!! יש פה מעל 15 רציפים. הלכתי עם הזיכרון. הרציף נמצא משמאלי והרכבת נוסעת קדימה (מרגיש כמו צפונה)."

Image00398

"לא יכולתי להיכנס לרציפים, אבל התיישבתי ליד וכשהרכבת סגרה את הדלתות שלה, דמיינתי שאני שם, במלחמת העולם הראשונה. וכשהיא נסעה, דמיינתי שהוא נוסע גם ואמרתי לה: "הוא לא יחזור. את יכולה לאהוב אותו, את יכולה לכתוב לו אבל הוא לא יחזור". זה היה כואב וזה היה משחרר. אמרתי את זה כמה פעמים.
אני חושבת שאני צריכה לתת לזה לחלחל. דמיינתי איך היא קוברת אותו ואת ההבטחה שלה לחכות לו. אני חושבת שהכי נורא זה שאין קבר ושאין וודאות למוות. החיים נעצרים. זה מה שקרה לה. היא עצרה את החיים.
בקבורה שלו, ראיתי אותה משתחררת מההבטחה שלה לחכות לו, מה שאפשר לה להתחתן ולהביא לעולם 2 ילדים.
היא המשיכה לאהוב אותו לעד, אבל היא לא חיכתה לו. ואני חושבת שזה העיקר. את זה הייתי צריכה לשנות ולרפא. את המקום שמחכה. למה להגיע עד אנגליה בשביל זה?
לא יודעת. אבל אם אני כבר כאן, אז זאת הזדמנות טובה."

 

משם הלכנו לארמון בקינגאהם Buckingham Palace. לא תכננו את זה, אבל הגענו בדיוק לחילופי המשמרות. מכיוון שראינו יומיים קודם את חילופי המשמרות בארמון ווינדז'ור, לא התרגשנו. יותר שיעשע אותנו מאות האנשים שעומדים (שלא לומר נתלים) על הגדר ומנסים לראות את הטקס.

Image00410 Image00415

כמובן, שכישראלים טובים, למרות (ואולי בזכות), שהגענו מאוחר, מצאנו נקודת תצפית מעולה וראינו את מרבית הטקס.
דרך אגב, אחרי שרואים את הארמון בווינדז'ור  ואפילו את בניין הפרלמנט, הארמון הזה, הרבה פחות מרשים ואם לא היו צובאים עליו מאות אנשים ואם לא היו בתוכו חיילים בתלבושת מצחיקה, לא בטוח שהייתי מזהה את המקום הזה כארמון.

ומשם חזרנו למלון ולשדה התעופה…

סיכום הטיול:

אז יצאתי (יצאנו) לטיול רוחני. מזה בכלל "טיול רוחני" ? מה צריך להיות בטיול רוחני? למה ציפיתי ? אני לא יודעת במדיוק למה צפיתי. האם היה לי טיול רוחני?

בהחלט!

האם זה היה הרוחני שציפיתי לו ? ממש לא.

יותר משהיו לי תקשורים או התחברות כלשהי לאנרגיה עלו בי המון שאלות. שאלות על הרוח. שאלות על התחברות, שאלות על איזון בין זכרי ולנקבי ומתוך השאלות גם הגיעו תשובות. אני לא יכולה להגיד שישבתי על ה"תור" והאנרגיה הנשית הציפה אותי. גם לא האנרגיה הגברית של הכנסיה אבל כן ישבתי ותהיתי למה היא לא. למה מורה רוחנית אחת מתחברת לאנרגיה הנשית ומורה רוחנית אחרת מתחברת לאנרגיה הגברית ואני לא מתחברת לאף אנרגיה. ולמה אני בכלל משווה את עצמי לאחת מהן?

וכן התחברתי עד עמקי נשמתי לקדושת המעגל, למדריכים ולחיבור שיש לי עם האבות והאימהות הקדמוניות.

בטיול הזה עלו בי יותר שאלות מאשר תשובות

וזאת בעיני הרוחניות האמיתית. להזיז את האדם מהקופסה שהוא נמצא בו. לפתוח בו תבניות חדשות, נקודות מבט חדשות ולאפשר לו חיבור לדברים עמוקים שנמצאים בתוכו.

סיכום פרקטי: כל רוח צריכה קצת קרקע בשביל האיזון ואני חושבת שזה בדיוק מה שהיה לנו בטיול. התחלנו אותו עם הכרות קצרה עם אנגליה. עם הכבישים, עם אורח החיים וסיימנו עם המהות של התיירות. והרוחניות הייתה באמצע. ממוקדת, חדה, משפיעה, לפעמים מטלטלת. הרבה מתישה. אבל עצם זה, שהיא הייתה תחומה ולא התפרסה על פני כל הטיול, אפשר לה לחלחל, לא להוציא מאיזון ולתת את מה שהיא הייתה אמורה לתת.

סיימנו עם טעם של "בדיוק". הטיול היה מותאם למידותנו. לא יצאנו עם טעם של החמצה וגם לא עם טעם של "רוצים עוד" (כן, עם ידיעה ברורה שיש עוד המון מה לחוות באנגליה ושחייבים עוד לחזור ללונדון ולו בשביל המוזיאון הבריטי והשופינג (: ).

סיימנו מלאים.

וזאת ההזדמנות שלי, להודות לזיו, שותפי לדרך ושותפי לחיים, ששימש בתפקיד הנהג האישי שלי וידע לתת לי את המרחב והשקט כשהייתי צריכה אותם לעצמי. ולאמא שלי, שבכל אותם עשרה ימים, הייתה אצלנו בבית ושמרה על הילדים ובכך אפשרה לי להיות שקטה בתוכי.

אנגליה, יוני 2016.

הגעתם לכאן אבל לא קראתם את כל שאר הטיול ??

מוזמנים לקרוא על כל החוויות שלי כאן: הטיול הרוחני שלי באנגליה

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , | תגובה אחת