ישראל – גרמניה

ישראל – גרמניה – ישראל

המסע הזה התחיל בקושי מאוד גדול. ועדיין, למרות שאני כבר בבית, יש בו דברים שעדיין לא קל לי איתם.

תובנות שקיבלתי, שכל כך שונות מהקונצנזוס הלאומי, עד שנבהלתי כשחשבתי אותן.

אבל אני, שעוסקת בריפוי, מבינה בדיוק את המהות של התובנות האלו. לאורך כל הנסיעה, סיפרתי אותן רק לזיו. מתוך תחושה עמוקה, שאם אשתף אחרים – יסקלו אותי.

יש דברים, שלתחושתי, החברה הישראלית – היהודית, עדיין לא מוכנה לקבל.

אבל מה שווה המסע הזה והגילויים שלי, אם התחייבתי לשתף אותם ואם אני מצנזרת אותם.

אז בצעד אמיץ מאוד מבחינתי, הנה אני חשופה בתובנותי את המסע שלי.

מסע שהיה כואב, היה מטלטל, עדיין לא הסתיים ובמידה רבה, גם היה מרפא.

20170503_094730*נכון, התמונות לא תמיד (בדרך כלל לא) משקפות את ההגיגים שלי, אבל הפעם, במסע הזה, הייתי כל כך מכונסת בתוך עצמי, שכמעט ולא צילמתי. את הרוב זיו צילם

הדבר הראשון שחוויתי, כשנחתנו בפרנקפורט זה פחד. פחד מלדבר בעברית. היה בי דחף כמעט בלתי נשלט לדבר באנגלית, אבל ידעתי שזה מגוחך, שאני אראה מגוחכת ושזיו לא מרגיש כמוני. אז התאפקתי. וטוב שכך, זה אפשר לי להתבונן בעצמי.

התיישבתי לכתוב בזמן שזיו חיכה למזוודות.

בעיני רוחי ראיתי את עצמי בבודפלד, מקום היוולדו של פיליפ פרוידנברג. ראיתי את עצמי בבית הקברות ופתאום תוך כדי הכתיבה אני מבינה.

אני מבינה שפיליפ היה גרמני גאה וכך גם הבן שלו, הרמן, וכך גם הסבא רבה שלי – גדעון.

ואני מבינה, שאם המפלגה הנאצית לא הייתה עולה לשלטון – אני לא הייתי נוצרת.

ואני מבינה, ואני יודעת שזוהי תובנה קשה, שגם לרוע יש שליחות חיובית, ושבמידה מסויימת אני חייבת את חיי לנאצים.

ואפילו עכשיו, כשאני בארץ, תוך כדי כתיבת שורות אלו, כואב לי. כואב לי בחזה לכתוב את זה.

כואב לי להודות בזה אבל ברור לי מעל לכל צל של ספק, שהסבא רבה שלי, היה גרמני גאה ואילולא המפלגה הנאצית הוא היה נשאר גרמני גאה בגרמניה, וסבא שלי, שנולד בגרמניה לא היה פוגש את סבתא שלי, שנולדה בישראל.

ושם, בשדה התעופה בפרנקפורט אני רוצה להגיד תודה לגורל וכן, עם כל הקושי, אני רואה בנאצים כשליחי הגורל. וכמטפלת, במיוחד מטפלת בקונסטלציה משפחתית, אני יודעת כמה ה"ראיית על" הזאת חשובה. כמה זה משחרר וכמה זה מרפא.

ובמיוחד אני יודעת, עד כמה, לראות את הקורבנוּת שנמצאת בתוך המקרבן חשובה ומשנה תודעה.

כי כל מקרבן, היה פעם קורבן. בין אם בחייו אלו ובין אם בהיסטוריה המשפחתית שלו.

ואני יודעת שהמילים האלו קשות.

לא כך חונכו ולא כך גדלנו. ויש בזה משום חילול הקודש לראות את השליחות שברוע.

וחשוב לי גם לכתוב, ששום דבר ממה שעברתי ומהתובנות שקיבלתי לא מפחיתות מעוצמת הכאב ולא נותנות לגיטימציה למעשה.

ויש שם תהליך. ראשית עבורי, אח"כ, כשיוכל, גם עבור העם היהודי.

ואם מילותי כואבות ומכעיסות, אני מבינה. זאת לא הכוונה, אבל אני מבינה ואני אוהבת אתכם ומחבקת אתכם בהרבה קבלה והבנה.

וחשוב לי שוב לציין, שזאת הדרך שלי.

ותוך כדי שאני כותבת, כאן בישראל, אני מבינה גם עד כמה אני חוששת מהתגובות שלכם הקוראים. עד כמה אני לא רוצה לפגוע. עד כמה הדיבור על ריפוי והסתכלות אחרת על מה שקרה, הם טאבו ולדבר מחוץ לטאבו, זה משהו שאני לא רגילה לעשות. לא ככה ברחבי הרשת הגדולה.

ואני מוכנה. למה שיבוא. ברור לי שגם זה חלק מהתהליך שאני עוברת.

 

וכך, למעשה, אני מתחילה את המסע שלי בגרמניה.

וגם כאן בישראל

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות בנושא ישראל – גרמניה

  1. מאת מיכאל גרינברג‏:

    התובנה הזאת עתיקת ימים. בנוצרות, היא מבטאת בשאלה, מה בעצם היה המעמד של יהודה איש קריות? האם הוא גם היה שליח של אל? הרי, לולאי הוא, ישו לא היה נצלב, לא היה קם לתחיה ומתגלה כמשיח והחשוב ביותר (בבחינת תורת הנוצרות) לא היה במותו מרפא את חטאתינו.

    • מאת yael‏:

      אני שמחה לקרוא את התשובה שלך, כי ממחישה לי עד כמה הפער בין התובנה – כהבנה של משהו ובין היכולת לרפא את הפצע גדול.
      בין היתר מכיוון שבמשך מאת שנים היהודים נשנאו בגלל הסיפור שהבאת.

  2. מאת רתם‏:

    יעל,
    התובנה שמתוך רוע גם יכול לצמוח טוב היא חלק נכבד בחיים.
    אמנם הנאצים מבחינתנו היו הכי רעים- אבל יש עוד הרבה דוגמאות, קטנות יותר-ואולי לא, לדוגמא מחלה שלעתים משנה את האדם לאדם טוב יותר, שכול, שמקרב אנשים זרים, ועוד דיגמאות רבות שכל אחד יכול להוסיף מהחיים שלו.
    לא סתם קוראים לשבוע שבין יום הזיכרון לשואה ליום העצמאות, כשיום הזיכרון הוא חלק משבוע זה, ימים משואה לתקומה… אמנם מדברים על תקומת המדינה, אך כמו שציינת, וכמו שידוע לך בהיסטוריה המשפחתית שלנו, השואה הביאה את המשפחה שלנו להיות מי שהיא היום, ועם כל העצב , ויש הרבה, אני לא מצטערת, או כמו שאמרת לא הייתי נוצרת.

  3. מאת אלון‏:

    יעל יקרה,
    הדברים שכתבת מאוד נכונים לטעמי.
    אני מסכים לגמרי שאם מסתכלים במבט רחב ועמוק בו זמנית עלינו, הרי שאין סיפור אחד של מקרבן וקורבן, של טוב ורע וכו'.
    יש כאן תמונה פנורמית שבה השתלשלות האירועים והתחברות הנתיבים השונים בין אנשים ומאורעות מייצרים אפשרויות מבט רבות וכולן נכונות.
    תודה רבה על הדברים שכתבת ושיתפת בהם.
    מחכה לקרוא את המשך הכתיבה שלך והתובנות.
    אלון

  4. מאת נתלי תמיר‏:

    יעל יקירה, מרגישה את הרגשות המעורבים שלך, אך גם מזדהה מאוד עם המילים והתחושות, זוכרת את עצמי נערה במשלחת לפולין, חוזרת מבולבלת מאוד, ומאידך עומדת בגאווה וצורחת את המנון ״התקווה״ לא עם ראש כפוף, אלא גאה, במדינתי, בהוריי, בסבים שלי. על אדמות פולין.
    בעיניי זוהי ליבת הקיימות שלנו, הקונטרסט החד, המלחמות היומיומיות שלנו כמדינת היהודים. ומה היה אילולא?! תמיד בשאיפה להסתכל על חצי הכוס המלאה. תודה על הפוסט החזק והמעורר תחושות ומחשבות רבות לטוב ולרע.

סגור לתגובות.