אני יושבת מולו. הוא מספר לי על היום שעבר עליו. אני נחמדה, אני מקשיבה ותוך כדי שאני מקשיבה עולים בי קולות נוספים: "טוב, מתי תורי לדבר", "וואו, קרה לי מה שהו דומה היום", "מה שהוא מספר מזכיר לי משהו" ועוד ועוד. וככה אני מנהלת דיאלוגים מקבלים. אחד איתו, מקשיבה לו, מגביה לו ומדברת איתו ובשני אני בכלל לא שם.
זה מדהים, עד כמה מי שממולנו מתפעל אותנו (וזה יכול להיות כל אחד: ההורים, הבעל, האשה, הילדים, האיש ברחוב, האישה בסופר. כל אחד). עד כמה אנחנו תגובתיים לאדם שממולנו הרבה יותר ממה שאנחנו באמת רוצים.
לפני כחודש קיבלתי לידי מייל. מסוג המיילים שאני מרפרפת בהם אבל לא מעמיקה ובטח שלא מניעים אותי לפעולה.
למייל היה מצורף קטע של ספר. הפרק הראשון (או ההקדמה) של הספר "אפס מגבלות" בהוצאת פראג.
נמשכתי. קראתי את כל 4 הפרקים ומשהו בי מיד התחבר.
בעבודה שלי עם הורים אני מדברת ועוסקת ב"אפקט המראה": כשיש לי קושי עם הילד, הקושי הוא שלי. למעשה, בכל אינטראקציה מול מישהו, אני רואה את עצמי. בכל קושי שיש לי מול מישהו (ולא רק הילד שלי), הקושי הוא אצלי. אני מאמינה שאני אחראית ב- 100% לחיי ולמה שעובר עלי. כל אדם, שנקרה בדרכי, הוא הזמנה להתבוננות נוספת בעצמי, בחיי, בהתנהגות שלי ובמחשבות שלי.
זה ה"אני מאמין שלי". תמיד היה שם וכנראה שתמיד יהיה שם (-:
לכן הספר "אפס מגבלות", שמדבר על שיטת הא'ופונופונו כל כך דיבר אלי.
את הספר לא קניתי. הרגשתי ש- 4 הפרקים הראשונים נתנו לי את מה שהייתי צריכה ובנוסף, נזכרתי שכבר חצי שנה, שוכב ליד המיטה של ספר נוסף שעוסק בא'ופונופונו, של מאבל כץ. הספר נקרא "הדרך הקצרה ביותר" בהוצאת נוצה וקסת.
עד לאותו הרגע, הספר חיכה. לא פתחתי אותו אפילו לא פעם אחת לפני כן.
עכשיו פתחתי אותו.
פתחתי והבנתי את החיבור הגדול שהיה לי לספר "אפס מגבלות".
לפי הא'ופנופונו, הכל זה אנחנו. אתם, שקוראים עכשיו את המאמר הזה, אתם אני ואני אתם. כל תגובה שעולה בכם למקרא המאמר הזה- היא אתם, היא שלכם, או יותר נכון, היא זיכרון לא מודע של קשר שיש בינייו.
אז אם אני יושבת עם בעלי, ומנהלת איתו דיאלוג מפוצל, איך מפסיקים? איך הופכים להיות גם 100% נוכחים וגם מפסיקים להיות מופעלים (ומתפרצים לתוך המילים?).
ב"אפקט המראה", אני מדברת על מודעות, על התפתחות אישית ועל תהליכים שיש לעבור.
הא'ופונופונו מסתכל על זה טיפה אחרת.
כשאני לוקחת אחריות מלאה על חיי בכאן ובעכשיו (תוך כדי הדיאלוג), אז אני הופכת להיות נוכחת, אני אני גם מאפשרת לתהליך הזה של מודעות, של שיקוף (מראה), לקרות עכשיו ולהביא אותי לתוצאות אחרות כבר עכשיו, כאן, תוך כדי הדיאלוג.
איך לוקחים את האחריות הזו?
ע"י סוג של דיבור פנימי (ככה אני רואה את זה).
כשאני מדברת איתך, במקום לרצות להגיב, לענות, להתפרץ לדיאלוג, אני משנה את הדיאלוג הפנימי שלי ואומרת (בלב): "סליחה שיצרתי את זה בתוכי", "אני אוהבת אותך", "תודה".
המשמעות של 3 המשפטים האלו (כמו שאני מבינה אותם):
"סליחה שיצרתי את זה בתוכי"- אני רואה את ההשתקפות מבחוץ ואני מבינה שהיא למעשה בתוכי. אני לוקחת עליה את מלוא ההשתקפות.
מול מי לוקחים אחריות ומבקשים סליחה?
לא מעצמי וגם לא ממך. בקשת הסליחה נעשית מהיישות האלוהית. זו שהיא הכל.
הסליחה, מטרתה להצהיר לעולם/ליקום- אני מזהה את זה בתוכי ואני מוכנה לשחרר.
"אני אוהבת אותך"- ליישות האלוהית. אני מקבלת בהכנעה שביקום הזה יש אותי ואותך ואתה יודע הכי טוב בעבורי מה נכון ומה לא נכון לי.
"תודה". תודה שאתה דואג לי, תודה שאתה משחרר.
ובקיצור, אפשר את כל שלוש המשפטים לתמצת באנרגיה/מילה אחת: "תודה"!
אז אם אני יושבת מולך ומדברת איתך, במקום להקשיב לקול הפנימי הזה שמנהל דיאלוג סמוי עם הדיאלוג הגלוי, אני מעדיפה להגיד "תודה" (בלב), לשנות את הדיאלוג הסמוי ודרך זה גם לשנות את הדיאלוג הגלוי.
ממליצה בחום לקרוא את אחד משני הספרים על השיטה.
ותודה שאתם בחיי (-:
השאירו פרטים
ואחזור אליכם בהקדם
